הסופר, ההוגה ואיש החינוך יעקב מלכין הלך לעולמו בגיל 93

פרופסור יעקב מלכין, סופר, מחזאי, הוגה דעות, ואיש חינוך נפטר אתמול (א') בגיל 93 בביתו שבירושלים. הוא נמנה עם מייסדי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ופעל רבות למען קידום התפיסה של יהדות כתרבות חילונית והומניסטית. הוא הותיר אחריו אישה, שני ילדים, נכדים ונינים.

יעקב מלכין(באדיבות המשפחה)

מלכין נולד ב-1926 בוורשה שבפולין, ועלה לישראל בגיל שבע עם הוריו, פליה וד.ב מלכין, שהיה איש רוח ומבקר תיאטרון. במסגרת שירותו ב"הגנה" היה שדרן קול המחתרת "תלם שמיר בועז", שהיווה את הבסיס להקמת קול צבא הגנה לישראל. בשירותו במחתרת בשנים 1949-1948 היה אחראי על הברחות הנשק דרך נמלי מרסיי ובולטימור, בנוסף למשימות חשאיות אחרות.

מלכין לימד במכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב ספרות השוואתית ותנ"ך מנקודת מבט ספרותית. במקביל פעל כמנהל מחלקת הרפרטואר של תיאטרון הבימה וכמרצה לדרמה בבית הספר לתיאטרון של תיאטראות הקאמרי והבימה. בשנים שלאחר מכאן החל את דרכו כמבקר ספרות ותיאטרון, במקביל ללימודיו אצל מרטין בובר באוניברסיטה העברית, ובהמשך גם בסורבון בפריז. בעקבות סדרת מאמרים שפרסם בטענה כי מרכזים קהילתיים חילוניים צריכים להחליף את בתי הכנסת וצאת ספרו "איכות החיים ותחיית הקהילה", הזמין אותו ראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי, להקים את מרכז התרבות בית רוטשילד (כיום בית הכט) במרכז הכרמל ולייסד את המרכז הערבי-יהודי "בית הגפן". שנים אחר כך, ב-2010, זכה באות יקיר העיר חיפה.

במהלך שנות ה-60 הרצה מלכין על קולנוע בטכניון, ואחר כך גם באוניברסיטת תל אביב שם כתב עבודת דוקטור על תפקיד הביקורת בתהליך היצירה הקולנועית. בשנת 1971 נמנה עם מייסדי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שם שימש גם כחבר הסגל הראשון. מלכין האמין בכוחו הספרותי של התסריט, תפיסה שבאה לידי ביטוי באמירתו: "אפשר לעשות סרט רע מתסריט טוב, אך אינני מכיר סרט מעולה שנוצר בעקבות תסריט גרוע". יחד עם חבורת סטודנטים - אורי קליין, גידי אורשר, איתן גרין, אירמה קליין, דני ורט וגדעון אמיר - הוציא לאור את "קלוזאפ", כתב עת שעסק באמנות הקולנוע. במקביל פעל יחד עם ליה ון ליר על פיתוח ארכיון הישראלי לסרטים ועל הקמת הסינמטק הראשון בחיפה ואחר כך בירושלים. ב-2004 זכה בפרס הוקרה על מפעל חיים מטעם פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.

מלכין פעל לטיפוח השיח הדמוקרטי בישראל, דרך עיסוקו בתחומי הרטוריקה וההרצאה, תחילה במסגרת שירותו בחיל החינוך במילואים. בהמשך ייסד את המכון הישראלי לתרבות הדיבור, ופרסם את הספר "אמנות ההרצאה ואירגון המחשבה המילולית". נוסף על כך, פעל למען התרבות החילונית והאתאיסטית בישראל. במשותף עם בתו, הרב סיון מס, הקים את "תמורה-יהדות ישראלית: המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית", המכשיר מנהיגות יהודית חילונית פעילה ומסמיך רבנים חילוניים הומניסטים. המכון הוא חלק ממערך ארגוני הנקרא "יהדות חילונית" הכולל פעילות חינוכית, קהילתית וציבורית. מאז פרישתו מאוניברסיטת תל אביב לפני 25 שנים, מלכין הקדיש עצמו למאבק נגד זיהויה הבלעדי של היהדות עם הדת ובעד תפישתה של היהדות כתרבות.

את תפיסתו על אודות היהדות כתרבות הביע בספריו "במה מאמינים יהודים חילוניים"; "תרבות היהדות החילונית"; "הגן של אפיקורוס" וספרים נוספים ברוסית, צרפתית, ואנגלית. בספרים אלו הוא מתמקד בעיקרי האתיקה ההומניסטית הלא-דתית, ומציג תפיסה של היהדות כתרבות פלורליסטית. בניגוד להוגים אתאיסטים כדוגמת ריצ'רד דוקינס, כריסטופר היטצ'נס, וסם האריס, הרואים באתאיזם ”אי אמונה“, מלכין הקדיש את כתביו לאמונות ההומניסטיות הרווחות בציבור הלא דתי. לדידו, כל אדם מאמין דבר מה - יש המאמינים בשוויון, יש המאמינים בחירות, יש המאמינים שהערכים הם יצירה אנושית ויש הרואים בהם תוצאה של הנחיה אלוהית.

לפני שלוש שנים, בגיל 90, נפל קורבן לאיומי רצח כאשר כונה "עמלק" במכתב שהוצמד לדלת ביתו בצירוף סכין. במקביל, מכתב שיטנה הופץ לדרי הרחוב הירושלמי בו הוא מתגורר.

כיוצר, מלכין חיבר מספר יצירות, בהם המחזות "יונה ג'ונס" ו-"שיר השירים", אותם הוציא לאור יחד עם אשתו, הציירת פליס פזנר מלכין. השניים הפיקו יחד גם את "אמנות כאהבה", מסה פילוסופית בלווי רישומים, ואת "לקסיקון האמנויות".

יעקב מלכין הותיר אחריו את אשתו, הציירת פליס פזנר מלכין, לה נישא בשנת 1950, ושני ילדים - עירד מלכין, פרופ' אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל בהיסטוריה, והרב סיוון מס, דקאנית "תמורה-יהדות ישראלית", המכון להכשרת רבנים חילונים ומנהיגות קהילתית של המכון הבינלאומי ליהדות חילונית-הומניסטית. בנוסף, הותיר אחריו חמישה נכדים ושני נינים.