"היה אפשר למנוע את האשפוזים שלי אם רק היו מטפלים בי"
אביגיל גריפל סובלת כבר שנים מפוסט־טראומה וממאניה־דיפרסיה, ונזקקת לטיפולים קבועים מדי חודש. מאז שנכנסה לתוקפה הרפורמה בבריאות הנפש זמני ההמתנה התארכו מאוד ודוחקים את גריפל ומתמודדי נפש נוספים כמוה לאשפוז במחלקות הסגורות. דוח חדש של משרד הבריאות קובע כי זמן ההמתנה הממוצע לפסיכיאטר עומד על 40 ימים- ארבעה שבועות יותר מהסטנדרט הטיפולי המומלץ. "המערכת זרקה אותנו, והמצב שלנו רק מידרדר", זועקים המטופלים
ניסיתי לקבוע תור לטיפול פסיכיאטרי. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. במוקד זימון התורים של הקופה הוסבר לי שעליי לפנות ישירות למרכזי בריאות הנפש בקהילה. אחרי חיוגים חוזרים ונשנים קיבלתי מענה ממזכירה חביבה ששאלה: "יש לך הפניה מרופא המשפחה? בכל אופן תיאלצי להמתין. התור הכי קרוב הוא רק לסוף ספטמבר".
על פי נתוני משרד הבריאות, ממוצע ההמתנה לפסיכותרפיסט במערכת הבריאות הציבורית עומד על כחצי שנה, ויותר מחודש וחצי ימתינו מתמודדי הנפש לתור לפסיכיאטר. בבאר־שבע וברחובות ילדים הזקוקים לטיפול של פסיכותרפיסט ימתינו שנה שלמה.
קיראו עוד:
בדקנו: איך מתכננים במפלגות להציל את מערכת הבריאות הקורסת
המאבק מתחיל: "משרד האוצר מייבש את תקציב מערכת הבריאות"
פסיכיאטרים בכירים: השירות בקהילה דורש חיזוק מהותי
אביגיל גריפל, בת 27 מרחובות, שסובלת מפוסט־טראומה וממאניה־דיפרסיה, חווה את המחסור הזה על בשרה. על אף הסטיגמה הקשה ממנה סובלים החולים, בראיון אמיץ, בפנים גלויות, היא מספרת על המצוקה שלה נוכח אוזלת היד של המערכת. "בגיל 17 עליתי לארץ מצרפת וכבר שבע שנים שאני מטופלת פסיכיאטרית", היא אומרת.
"בעבר יכולתי לקבוע תור חודש קדימה, אבל מאז הרפורמה בבריאות הנפש התורים התארכו, ובכל פעם שאני מתקשרת לקבוע תור אומרים לי שהתור הקרוב ביותר הוא לעוד שלושה חודשים. כל המערכת הזו מאוד בעייתית, אני מרגישה תקועה, אין לי באמת מענה. בכל פעם שאני צריכה להגיע לפסיכיאטרית, אני צריכה לערב את העובדת הסוציאלית שלי, ולעשות כל מיני תרגילים כדי להיכנס בין התורים".
"לא מתלוננים בגלל הסטיגמה"
עבור אביגיל, ההשלכות של המתנה ממושכת לטיפול עלולות להיות קשות מאוד. "אני יכולה להיכנס למצב של היפומאניה שאם לא מטפלים בזה, מה שקרה לי כבר בעבר, זה יכול להידרדר בקלות לצורך דחוף באשפוז.
"קרה לי שהייתי במצב שעשיתי דברים ללא שליטה, אבל אם רק היו מטפלים בזה כמו שצריך מראש לא הייתי צריכה לעבור את הגיהינום של אשפוז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. במצב מתוקן הייתי מקבלת טיפול תומך בקהילה וטיפול תרופתי. את רוב האשפוזים שלי היה אפשר למנוע אם רק היו מטפלים בי בצורה הנכונה".
כחלק מעבודתה אביגיל מסייעת למתמודדי נפש נוספים בעצמה, וזה גם מה שגרם לה לעמוד על הרגליים האחוריות ולזעוק את זעקת החולים: "רוב המטופלים לא מתלוננים כי אין להם כוח, בגלל הסטיגמה וגם כי הם לא יודעים לאן לפנות", היא אומרת.
"אנחנו רגילים כמאושפזים שלא שמים עלינו. את רוצה לדבר עם האחות באשפוז והיא פשוט סוגרת עלייך את החלון. גם אם הייתה כתובת ברורה, לא בטוח שאנשים שחוו עוול היו מתלוננים, בגלל הפחד מהסטיגמה וגם כי חלקם בכלל לא נמצאים במצב להתלונן. הם מרגישים כל כך רע ואפילו לא עולה בראש המחשבה שאפשר להתלונן ושהדברים לא אמורים להיות ככה".
"חיים בלתי נסבלים"
ארבע שנים חלפו מאז נכנסה לתוקפה הרפורמה של משרד הבריאות לבריאות הנפש, שהייתה אמורה לפתור חלק מהבעיות הללו, אך בפועל - לדברי המתמודדים עם בעיות נפשיות ומשפחותיהם - במקרים מסוימים הרפורמה רק גרמה לבעיה גדולה יותר.
בנה של נילי מרמת אביב, בן 50, סובל מחרדות כרוניות קשות. הוא זקוק למעטפת של טיפולים עם כל שינוי תרופתי, אך אינו זוכה להם. "כשמחליפים תרופה לבן שלי, הוא צריך להיכנס למסגרת של 'טיפול יום'", אומרת נילי. "רק כך אפשר לעקוב אחרי השפעות השינוי של התרופה עליו. שלחתי פנייה לקבל את הטיפול באחד מבתי החולים במרכז הארץ בחודש יולי, וקיבלתי טלפון שהתאריך הקרוב ביותר הוא ב-17 באוקטובר! הכניסו אותנו לרשימת ההמתנה ובזמן הזה הבן שלי סובל מהתקפי חרדה ופאניקה.
"בסופו של דבר, בעקבות הייאוש, החלטנו שייסע יחד עם אבא שלו לקבל טיפול פסיכיאטרי בארצות־הברית".
נילי, פעילה בעמותת "עוצמה - העומס על הרופאים והמטפלים. "הפסיכיאטר שמטפל בבן שלנו כל כך עמוס", היא אומרת. "הוא אמר לנו כבר מספר פעמים שהוא לא יכול לפנות לו יותר מחצי שעה בחודש. עבור הבן שלי זה סבל נוראי, יש בקרים שלמים שהוא ממרר בבכי שהוא לא יכול לחיות ככה יותר. אנחנו מנסים לפנות לקהילה, אבל ההמתנה היא בלתי אפשרית, וזה מוביל בלית ברירה את האנשים לאשפוז בחדרי המיון העמוסים גם ככה, במקום שהמצב יהיה הפוך ונסייע לשחרר את הלחץ".
מנתוני משרד הבריאות לשנת 2018 נראה כי זמן ההמתנה הממוצע לפסיכותרפיסט עומד על 5 חודשים (150 ימים), כאשר הסטנדרט הנדרש הוא 42 ימים. המתנה לפסיכיאטר נמשכת 40 ימים בממוצע, כשהסטנדרט הנדרש ממשרד הבריאות עומד על שבועיים.
ישראל ממוקמת הרבה מאחורי מדינות העולם המערבי בזמני המתנה לאבחון וטיפול: בעוד שבארץ מחכים כ־21 שבועות לטיפול פסיכותרפי, בהולנד ובבריטניה ממתינים רק 6 שבועות בממוצע; בארצות־הברית, קנדה, צרפת ודנמרק עומד הנתון על 4 שבועות בלבד.
הנתונים האלו מצטרפים לדו"ח חדש של משרד הבריאות שמתפרסם כאן לראשונה, ומציג כיצד הטיפול המאוחר מביא לאשפוזים חוזרים של מטופלים. על פי הדוח, אחד מכל חמישה מטופלים חוזר לאשפוז פסיכיאטרי נוסף תוך 30 יום מרגע השחרור. מדובר בנתון גבוה פי שניים מסך האשפוזים החוזרים הכלליים (העומד על אחד מכל עשרה מאושפזים).
מספר האשפוזים הפסיכיאטריים החוזרים מלמד על היעדר המענה שמקבלים אותם מטופלים מרגע שהם יוצאים מדלתות בית החולים וחדרי המיון.
אחד מהמטופלים שסבלו מהבעיה הזו הוא מ', בן 56, שנאלץ לחיות עם הוריו הסיעודיים בגלל בעיה נפשית איתה הוא מתמודד. "בוקר אחד אחי קם והתחיל לדבר שטויות", מספרת טליה, אחותו של מ'. "תקפה אותו בהלה והוא לא היה מוכן לצאת מהבית, והמצב רק החמיר מיום ליום. ניסיתי מיד לקבוע תור לפסיכיאטר, ובכל מקום שאליו התקשרתי נעניתי בשלילה. אמרו לי שהתור הקרוב ביותר הוא בעוד שלושה חודשים. בחלק משיחות הטלפון עם המזכירות והפסיכיאטרים הם אמרו לי בעצמם בסוג של 'התנצלות' שיש מחסור חמור בתחום ושהמון אנשים ממתינים".
מאז התפרצה אצל אחיה המחלה הנפשית נוצר בבית הוריה של טליה מצב מורכב עד בלתי אפשרי: "ההורים שלי חיים מכספי הביטוח הלאומי ופנסיה צנועה, והם נאלצו לשלם מכיסם כדי שהוא יראה פסיכיאטר באופן פרטי", היא אומרת. "כבר חמישה חודשים שאנחנו במלחמות. כשאמרתי לפסיכיאטר שהוא זקוק להמשך מעקב, שוב שמענו אותה המנטרה: אין תורים. אנחנו עוברים ממש מסכת עינויים בקטע הזה, ובינתיים אני רואה איך אח שלי הולך לאיבוד.
"עובדת סוציאלית שראתה אותו קבעה שהוא צריך להיות מטופל דרך בריאות הנפש, אבל בבריאות הנפש דוחים אותי. הביטוח הלאומי מבקש חוות דעת מעובדת סוציאלית ומפסיכיאטר, ובינתיים אחי הולך לאיבוד. אם הייתה נשברת לו רגל או יד, אני מאמינה שלא היו אומרים לו ש'יש תור לפנימית' אלא הוא מיד היה נכנס לקבל טיפול. אבל הוא שבר את הנפש שלו, ולכן לאף אחד לא אכפת".
גם אייל מתאר את הסבל הזה שעוברת אשתו, ש', בעקבות ההמתנה הארוכה לתורים. ש', בת 63 מאזור ירושלים, סובלת מהפרעות נפשיות ובחודשים האחרונים מצבה הידרדר. "לאשתי היה תור לפסיכיאטר, אבל כשהתור התקרב הודיעו שהרופא לא יוכל להגיע מסיבה אישית ונדחה לנו התור בחודש נוסף קדימה. מצבה הידרדר, ורק אחרי שלושה חודשים היא ראתה רופא. זו בעיה מאוד קשה. אשתי אושפזה במשך שבוע בחדר מיון. בתום האשפוז קיבלנו הפניה לטיפול יום, וכשפנינו לקבוע תור - המועד הקרוב ביותר היה חודש וחצי קדימה".
פניתם למשרד הבריאות כדי להציף את הבעיה?
"כן, פנינו דרך עובדת סוציאלית למשרד הבריאות כדי לנסות להבין האם יש סטנדרטים מסוימים תוך כמה זמן צריך להתקבל לאשפוז, והם הסבירו שמבחינתם מפגש עם פסיכותרפיסט אחת לשישה שבועות זה בגדר זמן סביר. הם לא מבינים שמה שנחשב לסביר עבורם זה נצח עבור מטופלים שמטפסים על הקירות. אני רואה איך החיים של אשתי הופכים לבלתי נסבלים, זה גורר תופעות נוספות כמו כאבים פיזיים, אפיסת כוחות והגעה מיותרת לחדרי מיון בבתי חולים".
"המערכת לא סופרת אותנו"
הסטנדרט בקהילה הרפואית המטפלת ב־90 אחוזים מהמתמודדים כיום עומד על שבועיים המתנה למפגש ראשון עם פסיכיאטר או איש צוות רפואי המוכשר לבצע את האבחנה, והמתנה של שישה שבועות לפסיכותרפיה. לעומת זאת, ההגדרות בעולם הן אחרות. מחקר בינלאומי שפורסם לפני שנתיים בכתב העת הרפואי היוקרתי The Lancet קובע כי המתנה של יותר מארבעה שבועות מיום הפנייה ועד הטיפול מובילה לצניחה משמעותית בתוצאות הטיפול.
אריאל, אבא לילדה בת 17 שסובלת מסכיזופרניה, מספר בכאב כיצד בתו נשארה מחוץ למערכת החינוך רק משום שלא קיבלה עזרה בזמן. "כשהבת שלי הייתה בת 16, הבנות בכיתה עשו עליה חרם", אומר אריאל. "היא נודתה מכל החברות, התביישה לדבר על זה והפסיקה להגיע ללימודים. זה מה שגרם, להערכתנו, להתפרצות המחלה. אחר כך ראינו שהיא לא ישנה בלילות, אוכלת הרבה ואחר כך לא אוכלת בכלל. היא לא נכנסה להתקלח, היא דיברה אל עצמה שעות על גבי שעות".
פניתם לטיפול?
"כן, התקשרנו להמון תחנות בריאות נפש באזור מגורינו, אמרו לנו שההמתנה ארוכה, לפחות ארבעה חודשים קדימה. כשהבנו שאין לנו סיכוי, התקשרנו להדסה ונכנסנו לרשימת ההמתנה. עד היום לא חזרו אליי. אמרו לנו שהסיכויים קלושים, כי יש שם רק 12 מיטות. אחד מבתי החולים הגדולים בישראל - ואין להם תשובות. כשהם הבינו שהמצב בלתי נסבל, אמרנו להם שזה על אחריותם ומצפונם מה שיקרה לבת שלי".
בשלב מסוים בתו של אריאל אושפזה במחלקה סגורה לילדים בבית חולים פסיכיאטרי, ואחרי שחרורה המתינה לטיפול במרפאת הקהילה. "ושוב אנחנו מחכים", הוא אומר בייאוש. "היא מטופלת בתרופה שרק פסיכיאטר יכול להאריך את המרשם שלה, אבל התורים רחוקים והגענו למצב שאני מתחנן למנהל המחלקה בבית החולים שבו היא אושפזה שיאריך לי את המרשם עבורה. אפילו הוא היה מופתע מהמצב הזה והיה מוכן לעשות עבורי את הטובה הזו".
מה חשוב לך להעביר מהמקרה של בתך?
"המערכת זרקה אותה, אין תהליך שיקום ואין כלום. להתאשפז במחלקה סגורה זו טראומה, סגרו את הבת שלי בחדר בידוד כשהייתה בהתקף פסיכוטי, והיא זוכרת כל פרט. לתחושתי, בענף הפסיכיאטריה בישראל אין גישה אנושית. יש כיבוי שריפות. זורקים כימיקלים שמסממים את הבן אדם ונגמר הסיפור. המתנו כל כך הרבה זמן לפסיכיאטר שיאבחן את המחלה שלה, ובסופו של דבר מי שבדק אותנו הייתה סטאז'רית. הזלזול הזה פגע בנו והקשה עלינו ברגעים שגם ככה היינו בחוסר אונים.
"דלקת גרון לא יותר חמורה מאדם שיש לו פסיכוזה וגם לו מגיעה תשובה מיידית. ברגע שנכנסים לאשפוז אין צפי מתי תצא משם. זה תהליך אכזר ומטלטל, ואני מצפה שהקהילה תיתן תשובה תומכת רכה ומלטפת כדי שנדע כהורים אך לטפל בילדים שלנו. צריך להעניק טיפול רפואי אמיתי, כפי שמגיע לחולים הללו. אין הדרכה ואין כיוון. צריך להפוך את הפירמידה על הקודקוד שלה ולהבין מה קורה פה. המערכת זקוקה לניעור".
גם הקהילה הרפואית שותפה לזעקת המטופלים. ד"ר צבי פישל, ויו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, מסביר כי "שליש מהציבור יזדקק לטיפול פסיכיאטרי במהלך חייו, ולמרות הצורך הקריטי הזה מערך בריאות הנפש מתמודד עם בור ענק בכוח אדם רפואי, סיעודי ופרה־רפואי, בבתי החולים ובקהילה".
לדידו של ד"ר פישל יש מחסור במיטות אשפוז בבתי החולים ותורים ארוכים למכביר לטיפול בקהילה, והמצב יימשך ככה עד שלא תינתן תוספת של 180 רופאים למערכת בריאות הנפש, 600 אנשי סיעוד ועשרות מטפלים פרה־רפואיים. "צריך לשקם מבנים בבתי החולים ובמרפאות הקהילה. בלי המאמץ הזה מצוקת בריאות הנפש לא תיפתר. לצערנו חוסר המענה התקציבי מצד משרד הבריאות הולך ומגדיל את הפער הקיים בין הצורך הקריטי בטיפול פסיכיאטרי נגיש ובין המציאות. לא ייתכן שעומס במחלקות יכתיב אם לאשפז או לא, אם להשאיר באשפוז או לשחרר, ושעומס במטפלים במרפאות לבריאות הנפש ישאיר מטופל לבדו עם החרדה או הדיכאון, וכך גם יסכן את חייו. אני קורא לממשלת ישראל, לשרי הבריאות והאוצר ולמנכ"ל משרד הבריאות לפתור אחת ולתמיד את העוול המתמשך".
"הגיע הזמן לקבוע סטנדרטים ברורים לטיפול במתמודדי הנפש ולתקצב אותם בהתאם", מוסיפה יסמין ענבר, סמנכ"לית האגודה לזכויות החולה. "הפקרת מתמודדי הנפש זו פשיטת רגל מוסרית של המדינה".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "במהלך ארבע השנים מאז כניסתה לתוקף של הרפורמה בבריאות הנפש הורחבו השירותים בתחום על ידי קופות החולים ויותר אנשים בישראל מקבלים טיפול נפשי במערכת הציבורית. עם זאת, קיים עדיין פער בין היקף השירותים הנדרש לבין זה המצוי כיום, המתבטא בתורי המתנה ארוכים מאוד לטיפול. באחריות קופות החולים להמשיך ולהרחיב באופן משמעותי את השירותים בתחום בריאות הנפש, על מנת להעמידם בשורה אחת עם יתר שירותי הבריאות. משרד הבריאות יפרסם בקרוב מנגנון שיגדיר וישקף את זמני ההמתנה לטיפול נפשי, אשר יכוון את פעילות קופות החולים וימשיך לפקח אחר פעילותן".
לפנייה לכתב/ת 
