אהוד ברק פוגע בשמאל. הוא צריך לפרוש

זה חישוב מתמטי פשוט: אם העבודה, מרצ וישראל דמוקרטית יתמודדו - אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה. ברק צריך להפנים שהוא מכביד על הגוש

שמעון שבספורסם: 24.07.19 , 08:18

אהוד ברק (צילום: AFP)

אין מנוס מלומר את המתבקש: אהוד ברק צריך לפרוש מהמרוץ ולהפנות את משאביו מהצלת "הספינה הטובעת שלו" לתמיכה במפלגות המרכז-שמאל שעוד יש להן סיכוי לצלוח את הבחירות. אלא שברק יוכל לנקוט מחווה כזו רק אם יצליח להשתחרר מלהט המרוץ. אחרי הכול, כרגע נראה שהסיכוי שהמסלול שבו הוא דוהר יוביל להצלחה הוא קלוש ועלוב. עליו להבין שדהירתו העיוורת גורמת נזק עצום למפלגות האחרות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

צריך לדעת מתי לפרוש, במיוחד כשמתנהלים מסביבך מהלכים אסטרטגיים טובים ובעלי פוטנציאל. מובילי האסטרטגיה בבחירות הנוכחיות הם עמיר פרץ ומפלגת כחול לבן, הפועלים יחד ולחוד ואף מעתיקים מהלכים מוצלחים שביצע ברק עצמו בבחירות 99'. שורשיהם של מהלכים אלה נטועים אי שם בפילוסופיית הבחירות של 92' שבהן ניצח יצחק רבין ז"ל.

האסטרטגיה של ברק ורבין בזמנו בידלה את המפלגה הגדולה בגוש השמאל-מרכז מהמפלגה הקטנה באותו גוש ובכך חיזקה את המוניטין של האחרונה כמהותית ואידאולוגית. מהלך זה, הרלוונטי גם היום, נועד להוביל לכך שמצביעי "שמאל טהור" שמתלבטים בין העבודה לבין מרצ - יתמכו במרצ. כך, ככל שזה יקרה תוכל מפלגת העבודה להגיע לאוכלוסיות רחבות יותר וליותר מצביעי מרכז.

בבחירות 92' רבין לא נלחם במרצ, להפך, וזה מה שהוביל לניצחונו בבחירות. רבין זכה ב-44 מנדטים, ומרצ ב-12. יחד הן היו שתי המפלגות המרכזיות בממשלה. ברק נקט אסטרטגיה דומה בבחירות 99' כשעמד בראש ישראל אחת, וזכה בסופו של דבר במירב הקולות.

המצב הנתון לא יכול להימשך. אם העבודה, מרצ וישראל דמוקרטית בראשות ברק יתמודדו בספטמבר, אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה. זה חישוב מתמטי פשוט. לכן צריך להחליט מי מביניהן הכי פחות רלוונטית מבחינה פוליטית, וכרגע התשובה היא מפלגתו של ברק. אלא אם שלוש המפלגות יתאחדו - עליו לפרוש ולתת לאנשיו לתמוך במרצ, בעבודה, או בכחול לבן.

בחירות 2019 - טורים נוספים:

התעקשותו העיוורת להמשיך ולהתמודד תוביל לכישלון. אם הוא לא יעבור את אחוז החסימה, יעברו לפחות שני מנדטים מכריעים לליכוד בשל חלוקת הקולות, ובכך יגזרו את דין הבחירות.

לכל מפלגה בגוש השמאל-מרכז יש תפקיד אסטרטגי מהותי כזרוע עבור ציבור הבוחרים. אני רואה ארבע זרועות: הראשונה היא המפלגה הערבית המשותפת הגדולה, המשחקת תפקיד מהותי במגזר הערבי. השנייה היא מרצ, הממלאת את תפקיד מפלגת השמאל הישראלי הציוני. השלישית היא העבודה בראשות עמיר פרץ, המשמשת כיפת ברזל חברתית. הרביעית היא כחול לבן, האלטרנטיבה לשלטון. אם נתקדם לבחירות עם ארבע זרועות אלה, יש סיכוי גדול להגיע ל-60 מנדטים ולמנוע מבנימין נתניהו להרכיב שוב ממשלה.

ההיתכנות של ממשלת שמאל-מרכז נובעת גם ממהלכים נוספים. רבים מבקרים את חבירתו של פרץ לאורלי לוי, אבל מדובר במהלך נבון ונכון. הוא הופך את מפלגת העבודה לרלוונטית יותר עבור ציבור רחב יותר. אני בעד להמשיך בקו הזה ולמצוא חיבורים פוליטיים נוספים שיכולים לתרום לאיכותה של מפלגת העבודה. למשל, לצרף את ראש שב"כ לשעבר יובל דיסקין, את האלוף יאיר גולן ואת פרופ' יפעת ביטון. לשלושתם יהיה ערך רב עבור המפלגה.

דווקא מאדם בעל קילומטראז' מכובד כל כך בזירה הפוליטית, שהיה חלק מהמהלכים שהובילו לזכייתו ברוב קולות בבחירות 99', יש ציפייה שידע להסתכל על תמונת המצב הנוכחית בעיניים פקוחות. הוא צריך להשכיל ולהבין מיהו השחקן שהפך לנטל ומכביד על חבריו לגוש, ולדעת להצניע את רצונותיו לטובת הכלל.