ההכרה המאוחרת בנפגע טראומה כפולה עם חטופי לבנון השנייה
עלי (שם בדוי) סבל מפגיעה נפשית מתמשכת לאחר שב-2006 נחשף לזירת חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, ערב מלחמת לבנון השנייה. שנתיים לאחר מכן נאלץ להתמודד שוב עם הטראומה כשהגיע לאבטח את הגופות שהוחזרו. במשך שבע שנים ניהל מאבק מול משרד הביטחון שלאחרונה הכיר בו כנכה צה"ל
אגף השיקום במשרד הביטחון הסכים לאחרונה לסייע לעלי (שם בדוי), ששירת כגשש באוגדת הגליל, ונפגע נפשית לאחר שהיה נוכח בזירת חטיפתם של חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, ערב תחילת מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. בימים אלה אמורים לקבוע במשרד הביטחון את אחוזי הנכות של עלי, ובהתאם את גובה הסיוע הקצבתי והרפואי שיוענק לו כדי לטפל בפוסט טראומה שבה לקה.
עלי נאלץ לחזור ל"אירוע החטיפה" שנתיים לאחר שחזה בזירה המדממת ורוויית ההרס. הוא היה הגשש שטיפל ואיבטח את הגופות שהוחזרו לישראל מלבנון, במעבר ראש הנקרה ביולי 2008, כחלק מעסקת השבויים עם חיזבאללה. ארבע שנים לאחר מכן, כשמצבו הנפשי הידרדר, ביקש ממשרד הביטחון שיכירו בו כנכה צה"ל בסעיפים נפשיים, אך בקשתו נדחתה, חרף תצהירים שהגיש, בהם גם של מפקדיו, שתמכו בגרסתו.
עלי גם הגיש חוות דעת של מומחה לפסיכיאטריה, פרופ' חיים קנובלר, שהוכיח את הזיקה בין מצבו הנפשי לטראומות שחווה כלוחם-גשש בקיץ 2006 ובהמשך שירותו. מומחה שמינה בית המשפט, פרופ' צבי זמישלני, בדק את עלי ותמך בגרסתו. הפסיכיאטר הבכיר הזכיר את עדות מפקדו של עלי, קצין בדרגת רב סרן: "הקצין סיפר שעלי נחשף, מיד לאחר הטירונות שעבר, לזירת חטיפת גולדווסר ורגב, ובה היו סימני דם רבים של החיילים ההרוגים, האמרים שרופים ומטעני חבלה חיים שהמחבלים הכינו לכוח.
"לאחר מכן עלי פחד לצאת לסיורים, בכה והגיע למצב לא יציב. מצבו היה רגרסיבי, הוא לא דיבר רבות והיה נוטה לשכוח את חפציו. הוא הצליח להמשיך בשירותו הקרבי עד לטראומה הבאה שהייתה החזרת גופות החיילים. בתגובה לאירוע זה, שניתן לראותו כריאקטיבציה של הטראומה הראשונית, מתועדת התנהגות של חרדה שהצריכה את הוצאתו לחופשה. אמו שכנעה אותו לחזור לשירות, ומשנת 2010 מתוארת התנהגות רגרסיבית מצידו עם אלמנטים פוסט טראומטיים, הסתגרות וחוסר תפקוד מוחלט, מצב שנמשך עד היום".
מנגד, טען המומחה מטעם משרד הביטחון, כי אין כל קשר בין מצבו הנפשי של עלי לשירותו הצבאי: "מדובר באישיות חלשה וילדותית שנכנסה למצב של אי ספיקה וכי הגורמים והשינויים בחייו לאחר שחרורו מהצבא גרמו למצבו. ממצאי הבדיקה מעלים חשד להתנהגות מגמתית". עלי וקרוביו ציינו כי מצבו הנפשי הקשה גרם לכך שהוא יוצא מעת לעת למקומות רחוקים מביתו: "מרגיש כמו בחלום, ורוצה ללכת לגבול לבנון כדי להיתקל במחבלים ולרדוף אחריהם, בעוד שבני משפחתו עוצרים אותו מלעשות זאת עוד בתוך הכפר בו הוא גר". לאחר שבקשתו נדחתה ע"י משרד הביטחון, הוא הגיש בשנת 2016 ערעור באמצעות עורך דינו אלי סבן, לבית משפט השלום בחיפה, הליך שנמשך בשלוש השנים האחרונות, ואף נקבעו לו דיוני הוכחות, עד שבמשרד הביטחון ויתרו בסופו של דבר וכאמור הכירו בעלי כנכה צה"ל.
"תפקידו של עלי היה לסייע לכוחות גם מעבר לגבולות המדינה, לאתר מטעני חבלה וסימנים מעידים על חדירות מחבלים", סיפר אחד ממפקדיו בתצהיר שהוגש לבית המשפט. "עלי שובץ לתפקיד באוגדת הגליל בזמן מלחמת לבנון השנייה ופעל לשביעות רצון מפקדיו. בזירת החטיפה, יחד עם עלי, ראינו את נקודת הירי של המחבלים, את הציוד שלהם ואת המטענים שהם הכינו לכוח החילוץ, לצד סימני הדם הרבים. ניסיתי לאחר מכן לחזק את עלי כשראיתי שהוא מפחד לצאת. הוא נטה לשכוח לאחר מכן את ארנקו ונשקו האישי, והתנהג באופן ילדותי". הוסיף.
במהלך מאבקו סיפר עלי לקרוביו כי הוא חווה סיוטים על גופות ודם ומתקשה לישון בלילות: "דמיינתי שמחבלי חיזבאללה רודפים אחרי, יורים לעברי וצועקים לי שרוצים להרוג אותי, ולשים אותי בארון. לאחר שחרורי מצה"ל התקשיתי להתמיד בעבודה ודמיינתי שמחבלים פורצים בלילות לביתי ומנסים לחנוק אותי. באבטחת גופות החיילים חששתי שארונותיהם ממולכדים במטעני חבלה". ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון מאחל לעלי בריאות ורפואה שלמה. במסגרת ניהול ההליך המשפטי ובעקבות ראיות וחוות דעת נוספות שהוגשו לבית המשפט, הסכים קצין התגמולים להכיר בתובע כנכה צה"ל".
לפנייה לכתב/ת 
