"כשאתה רואה 'אין' ממש גדול זה כמו לראות גווייה": המופע שגרם לכתבת שלנו לבכות
לתמר בורר היה עתיד מבטיח כרקדנית, כשלפתע בגיל 25 תאונה הותירה אותה משותקת ברגליה. במופע המהפנט שיצרה, "לשד", היא נעה בחופשיות על הבמה ואפילו עומדת, כך שכלל אי אפשר לנחש שהיא מתניידת בכיסא גלגלים. "לא שאלתי את עצמי האם ארקוד, שאלתי איך". ריאיון עם אישה מעוררת השראה
יום חול, אזור תעשייה בתל אביב, קולות ניסור בוקעים מאחד הבניינים, במוסך ממול מכוניות באות ויוצאות, חמיצות יבשה של פיח ממלאת את הפה. בטוח שזה הבניין? עולה פקפוק מול חדר המדרגות המוזנח, מהסוג שאין צורך להתמהמה בו. שלט קטן מפנה אל הקומה הראשונה. זה כאן.
הזזה זהירה של דלת חושפת חדר סטרילי, אסתטי להפליא, כמו מערת קסמים פעורה במעמקי הרעש העירוני. "תה ירוק קר? תמרים?", היא מציעה בחיוך, דיבורה ענוג ומבטה רך, כאילו כל הזֵן שבעולם התנקז לתוכו. הכל מסביב לבן, יריעות בד רחבות פרושות על הקירות. אפילו טמפרטורת המזגן מדויקת. תאורה צהובה עדינה נזרקת מכל מיני פינות, ולרגע כל צרות העולם שוככות בסטודיו של הרקדנית והכוריאוגרפית תמר בורר.
בחלקו האחורי של החדר עומדת קובייה, ומעליה משתלשלים חבלים, כאילו מתכוננים לאחוז בגוף בקפיצת בנג'י. החבלים הללו עוד עתידים למלא תפקיד חשוב במופע "לשד", אותו יצרה בורר יחד עם שותפתה מיטל סגל.
במופע הזה עדיף לצפות תוך ישיבה על כרית, על הקרקע, ולא על כיסא. לשבת בשיכול רגליים, בגב זקוף, ולהתבונן. "לשד" מכניס את הצופה למעין טראנס. מדיטציה בת 45 דקות שנדמות לכל היותר כ-10. במהלכן על הבמה מתרחשת דינמיקה מינימליסטית שמסעירה את לב הצופה. כמו מין חלום סוריאליסטי, שיכול להביא ממש עד כדי בכי.
בורר וסגל מתחילות בתנועות קטנות, כל נים ונים בגופן מגויס אליהן. המימיקות שלהן מדויקות, והצופה מוצא עצמו לפרקים מחקה אותן בפרצופו בלי להתכוון לכך. משהו בהן ממכר, נוגה, מרהיב. בורר שכובה על הרצפה, אחר כך יושבת, כל גופה משתתף בתנועה. ברגע אחד היא מפשקת את רגליה, ברגע אחר מתיישבת על הקובייה, קושרת עצמה בחבלים ומתרוממת מעלה-מעלה תוך שהיא צוחקת צחוק מבוסם.
כבר 31 שנה שהיא יוצרת. בעבר למדה בתיאטרון הבלט האמריקני בניו יורק, אצל כוהנת המחול רנה שיינפלד ואת מחול הבוטו היפני, ושום דבר על הבמה לא מסגיר את סודה. רק כיסא הגלגלים בפינת החדר מאשר: תמר לא הולכת. את היכולת הזו איבדה לפני 28 שנה, כשהייתה בת 25, רקדנית צעירה ומבטיחה - כשברגע אחד, בנסיעה לים המלח, תאונה שינתה את חייה. באף שלב בורר לא נתנה לעובדה הזו להסיט אותה מאהבתה הגדולה. "עליתי לבמה שוב תשעה חודשים אחרי, עם עבודה ראשונה ואחרונה שעסקה בסיפור התאונה", היא מספרת. "לא עליתי עם כיסא גלגלים אלא בעמידה, עם הליכון. הרגשתי שאני מחויבת להנגיש את הדבר החשוף, הברוטלי כמו שהוא, את הרגליים המשותקות, האי-יכולת, האין, מתוך נקודת המבט של הגוף החדש שקיבלתי. מאז אני לא מתעסקת בזה".
על התאונה עצמה היא מעדיפה לא להרחיב, "כבר שכחתי", אומרת חצי בצחוק, חצי כמשאלת לב. אף אחד לא ימסגר את בורר בקטגוריה המציצנית של "הרקדנית הנכה", היא לא תניח לזה לקרות. הגם שאין סכנה ממשית לכך, שכן צפייה בה בפעולה לא משאירה מקום לספק: אין שום דבר נכה באישה הזו, שכולה תנועה - מראש ועד רגל, כולל. "הדברים שנראים כנסיבות מאוד תובעניות ודרמטיות בחיים, הם לא באמת העיקר. העיקר זה איך אנחנו חיים, ולא מה גרם למה", היא מסבירה, ומבהירה: "לא שאלתי את עצמי האם ארקוד, שאלתי את עצמי איך ארקוד".
הייתה נקודה שבה "האם" כן הייתה שאלה?
"לא היה לי זמן ל'האם'. כי ה'איך' היה פתאום כל כך חדש ותובעני, ומאתגר ומסקרן, ומזעזע ומעציב, וממית ומחייה, שבזה הייתי".
אז הכסא בשבילך הוא...?
"מרכבה. כלי תחבורה. הופעתי איתו פעם אחת כשהיה לו תפקיד מאוד מסוים. העליתי אותו לבמה כדמות, כמלאך שלא מצליח לעוף יותר כשהוא רואה מלמעלה את העיר עזה. זו הייתה עבודה פוליטית והכיסא גילם את האין אונים".
ואולי די במשל קצר כדי להבין את המשנה הסדורה והפשוטה של בורר: "בסוף שנות ה-80, לפני התאונה, חייתי תקופה בסן פרנסיסקו", היא מספרת. "הסתובבתי במין מקום שהיה שילוב בין מושבה של היפים לשעבר, לבין מקום סופר חדשני, והיו שם כל מיני טיפוסים. ראיתי אחד גבוה עם שיער וזקן ארוך, הולך, ותוך כדי אומר לעצמו באנגלית: 'קודם היה לי שיער ארוך, אחר כך היה לי שיער קצר, ואחר כך היה לי שיער ארוך, ואחר כך היה לי שיער קצר...'. על המשקל הזה - קודם היה לי גוף כזה, ועכשיו יש כזה, ומחר יהיה אחר. הגוף בשבילי הוא סיר פלא מבחינת מה שהוא מאפשר".
כאמור, על הבמה אין כל רמז למגבלה הפיזית של תמר. גם כשהיא מחברת את עצמה לחבלים ומושכת את גופה מעלה-מעלה עד לעמידה, הדבר מתמזג בתוך המופע בצורה הרמונית. בשלב מסוים היא נעמדת כמריונטה ענקית, ופתאום פורצת בצחוק שיכור.
נראה שבמופע את מרשה לעצמך לצחוק רק כשאת נעמדת על שתיים.
"בשבילי הקטע הזה הוא ממש שער לצחוק, שהוא תענוג גדול ולא מובן מאליו. זה צחוק הגורל, צחוק שהוא גם בכי, כמו ליצן חצר שאיבד מעמד או כבוד והוא בסוג של שיגעון עדין. הוא מבין שהכל בר-חלוף, ולוקח את זה בקלות, בשטותיות אפילו. אני מושכת את עצמי למעלה, נופלת למעלה. זה מגרש משחקים".
איך את עם המילה נכות?
"פעם זה מאוד עצבן אותי. היום לא. בתוך המילה נכה יש גם את המילה כנה. יש כנות במצב שהוא ברוטלי".
ועדיין, כשאת עולה לבמה את בוחרת לשים את הכיסא בצד.
"נכון, אני שמה את היומיום שלי בחוץ. בשבילי החופש שבריקוד הוא דבר ראשון לא להיות עסוקה בעצמי".
למה לא להגיד - הכיסא הוא חלק ממני, חלק מהחבילה, ואני מביאה את זה גם לבמה?
"אין לי צורך בזה, יש לי מה לרקוד בלי המגבלה של הכיסא".
איך אנשים מגיבים כשמגלים אחרי ההופעה שאת מתניידת בכיסא גלגלים?
"כל אחד ודרכו. אני זוכרת את התגובה שלי כשאני הייתי רואה מישהו בכיסא גלגלים, בתור טיפוס של כל מה שעניין אותו זה לרקוד".
מה עבר לך בראש?
"הרבה דברים".
תמר שותקת ארוכות.
"מה שהיה לי מאוד חשוב זה להסתכל על העיניים של הבנאדם ולמצוא את החיות שיש בהן. לוודא שהוא חי. אוטומטית, האדם ההולך גוזר על האדם בכיסא הגלגלים שהוא עצוב, מדוכא, שאין לו טעם לחיים".
את מרגישה שאנשים מרחמים?
"בדרך כלל מי שמרחם עלי הוא אדם שזקוק לתמיכה. אני שמה לב לזה. תראי, אני גם מאוד מבינה את זה, לראות אדם שיושב כי הוא לא יכול, וכי יש לו המון 'אין'. אני מתארת לעצמי שדבר ראשון זה מעורר פחד מוות. כשאתה רואה 'אין' ממש גדול זה כמו לראות גווייה".
בורר, מודעת לחוזק שלה, בחרה לסייע לאחרים המתמודדים עם נכויות, ובשנים האחרונות עובדת עם אנשים שסובלים מכאבים שונים. "אלו אנשים שהסבל מקבל תפקיד מאוד גדול בחיים שלהם, לתפיסתם. אני עושה להם דמיון מודרך וביחד אנחנו נזכרים שיש עוד כמה דברים חוץ מסבל. עם האנשים האלה התנועה קורית בדמיון, כי הם לא כל כך יכולים להרים את עצמם".
היא אשת מילים. את ההשראה ל"לשד" שאבה מטקסטים שונים: שירים של המשוררת רבקה מרים, המסה "בשבח הצללים" מאת הסופר היפני ג'ונאיצ'ירו טניזקי, העוסקת באסתטיקה היפנית, וכן הטקסט הקבלי "ספר היצירה". המילים הבודדות שנזרקות לחלל האוויר במהלך המופע, בהן "תוהו" ו"קו ירוק", לקוחות מזה האחרון. תמוה ככל שזה נשמע, גם את המופע עצמו בורר מעלה על הכתב. היא שולפת מחברת עבה עתירת רישומים, טבלאות וציורים. מעין קומיקס עשוי ריבועים-ריבועים - הנה, זו סקיצה של מופע, ואלה המילים שהובילו אותי ל"לשד", היא מסבירה על השראות שחוללו את דרכן מן הדף אל הבמה.
הכל מתנקז לאותה שפת מחול שלמדה אי אז ביפן, הבוטו, שסייע לה לנוע בצורה המדויקת לה, להותיר את כיסא הגלגלים כעציץ בפינת החדר. תמציתו של הז'אנר הזה טמונה בתובנה פילוסופית לגבי מושג הצעד: "הצעד שאת עושה לתוך הסטודיו כל בוקר הוא צעד שהיה ומת, ואיתו גם כל מה שהיה עד אותו רגע. ואחריו צריך לראות מחדש מה עכשיו יש, איזה צעד ייוולד", היא אומרת באצילותה השלווה. "אני משתדלת לזכור את זה".
בלתי אפשרי להתעלם מהמובייל הענק התלוי על חוט דק במרכז החלל, משני קצותיו משתלשלים דפי נייר לבנים שבורר הביאה במיוחד מיפן. "הנייר עשוי עץ שהסיבים שלו התייבשו ארוכות בשמש", היא מדייקת. המובייל הוא מעין מאזניים, פרי יצירתו של האמן אברהם פסו, והם נמצאים בתנועה ספונטנית מתמדת, תופסים את רוב חלל החדר. לא הרבה רקדנים היו מסכימים לחלוק חלל קטן כל כך עם ישות דוממת גדולה כזו, מה שללא ספק מצמצם את המרחב וקורא אותן לזהירות גדולה לאורך המופע, שלא לפגוע ברקדנית שעל החוט. אולי משל לגוף האדם המגושם אך השברירי, שכן החוט של בורר כבר נתלש פעם אחת לפני שנים, ומאז היא לא מפסיקה לתפור אותו מחדש.
"לשד", כשמו כן הוא - מעין מסע פנימה, אל החומר שבתוך העצמות, זה שאוגר בתוכו את ה-DNA האנושי. לי המופע גרם לבכות, מישהו אחר אולי ירגיש אחרת. ואולי עדיף לא לנסות להגדיר את מה שבורר וסגל יצרו שם, במעבה אזור התעשייה התל אביבי. כן אפשר לדבר על המופע הזה במונחים של עדינות, של תנועה, של רגש, של חוויה עמוקה ומשמעותית. נכות? זה לסיפור אחר.
"לשד" יוצג ב-24 ,25 ו-27 ליולי בשעה 21:00, בסטודיו בוהו של תמר בורר, בקריית המלאכה בתל אביב.
