ליונל ריצ'י בניו יורק: מסע בזמן אל שנות ה-80 המתקתקות
רגע לפני שהוא מגיע לארץ, ליונל ריצ'י נתן בניו יורק הופעה מלאת הומור ורגש. גם אחרוני הציניקנים שבקהל לא יכלו שלא להתמסר לנוסטלגיה הסנטימנטלית שטמונה בלהיטיו הגדולים אותם ביצע בזה אחר זה - במסע על גלי קולו, ישירות לאייטיז
אין כמעט אדם בעולם המערבי שלא מכיר את Hello, הלהיט האלמותי של ליונל ריצ'י - נעים, מלודי, מחמם את הלב, מרגש ואיכשהו תמיד מלווה בחיוך ציני. ייתכן שזו המתקתקות הממיסה של השיר ומילותיו האובר-דרמטיות שגורמת לרבים כל כך לגחך, או שזה הקליפ המפורסם והנלעג בו הזמר עוקב אחרי אישה עיוורת שמפסלת את דמותו בחימר. ואולי זו פשוט תוצאה של יותר מדי ביצועי קריוקי כושלים, בהם נתקלנו כולנו בשלושת העשורים האחרונים. כך או כך, Hello נותר בתודעת כל מי שהיה בסביבה באייטיז, וקשה שלא להגיב אליו - בהתרגשות, בסרקזם או בהתרפקות נוסטלגית.
ליונל ריצ'י מודע לכל אלה, והוא מתמסר לאנרגיות החיוביות והחמימות הללו, גם הצוננות כביכול, שמגיעות מהקהל. מסע ההופעות שלו, שיגיע ב- 12 בספטמבר גם לישראל, נקרא Hello Tour על שם להיט הדגל שלו, והוא מקדם אותו באמצעות כרזה זרחנית ובמרכזה הוא עצמו אוחז בטלפון אלחוטי עתיק. שנות השמונים התקשרו, והוא עונה להם בחפץ לב. ממרום גילו (רק בחודש שעבר חגג 70) ומעמדו בקורות מוזיקת הפופ האמריקנית הוא יכול להרשות לעצמו לצחוק על עצמו, לחלוק הומור עצמי עם המעריצים על גבי פוסטרים, חולצות וגם על הבמה.
עוד ביקורות מוזיקה:
טירז פור פירז בישראל: היה חשמל בהיכל
עומר אדם נתן את כל הלב בפארק הירקון
בהופעה הנהדרת שלו ברדיו סיטי מיוזיק הול בניו יורק, אל מול אלפי מעריצים נלהבים, ריצ'י השאיר את כל המלודרמה מאחוריו. השירים אולי ישנים ונוסטלגיים, אבל המונולוגים שביניהם מותאמים לרוח התקופה. והזמר מסתגל אליהם היטב, כשהוא מציב את עצמו כמטרה לחיצי ציניות מהיציע, ומדבר על עצמו כחטיאר שהצעירים מכירים כ"ליונל ריצ'רד" ושהסבתות שלהם כבר שכחו. רגע משעשע נוסף בעיצומו של המופע נרשם כשריצ'רד, כלומר ריצ'י, לקח לעצמו רגע להסדיר את הנשימה וללגום מכוס ובה משקה אדום. על סף השתנקות ואחרי כמה שיעולים, הוא סיפר שחברי הלהקה חמדו לצון ומזגו למיץ האוכמניות שלו וודקה. "אני מרוענן עכשיו, אני מוכן להמשיך בהופעה", הצהיר.
תשואות וצחוקים, הרבה כאלו היו במהלך ההופעה בניו יורק שארכה כשעתיים. אבל בסופו של דבר ריצ'י לא נמצא פה כדי לחדש ולשעשע, אלא כדי לבצע את המוזיקה הישנה והטובה שלו. הרי הוא עצמו מודה בכך ואף הצהיר בתחילת הערב שהמופע יכלול את כל הלהיטים הגדולים. הבטיח וקיים. הבדיחות חשפו בפנינו ליונל ריצ'י אחר שלא הכרנו עם חוש הומור, אבל כשהוא שר את Hello, Stuck on You, Three Times a Lady ו-Say You, Say Me הוא כל כולו רגש. עונג דביק שמוציא ממנו את המיטב, וגם מהקהל. אפילו הסבתות בקהל שדווקא כן זוכרות אותו, לא נשארו אדישות, התרוממו ממושביהן, שרו והתמסרו לצלילים המוכרים האלה שחודרים עמוק לזיכרונות של רבים כל כך ממי שהיו שם בשנות ה-80.
מבוגרים יותר וצעירים פחות (בני נוער כמעט ולא היו בקהל מן הסתם), התלכדו יחדיו בשירה מלוא גרון ולב לאורך כל הערב. זה ניכר כבר בהתחלה כשריצ'י ביצע את Easy שמוכר לצעירים מגרסת הכיסוי של פיית' נו מור ולמבוגרים מגרסת המקור של הקומודורס - הלהקה שריצ'י עצמו הוביל מסוף שנות ה-60 ושלהיטיה מאכלסים חלק ניכר במופע. בשלב מסוים הוא פשט את הז'קט האדום הזרחני שלו, ולבש במקומו את התלבושת הוויקטוריאנית המזוהה עם להקת האם שלו - כיאה לאדמירלים בריטים מהמאה ה-19. מבחינה זו, הקומודורס היו איתו באולם ברוחם ובמלודיות - אם לא בגופם, אז במלבושיהם.
לפני ביצוע הדואט המפורסם שלו עם דיאנה רוס Endless Love, ריצ'י רמז שהדיווה נענתה לבקשתו להתארח בהופעה, והנוכחים כולם נעמדו על הרגליים, שאגו ושלפו את הטלפונים הניידים כדי לצלם. אלא שריצ'י הממזר הבהיר שבעצם היא לא כאן. על כן, התבקשו כל הנשים באולם למלא את מקומה בדואט נפלא ורומנטי. סוג של אורגיה מוזיקלית בהשתתפות הזמר המזדקן עם המעריצות הנלהבות שלו. הוא לא צריך לקחת חדר, האולם הענק של רדיו סיטי מיוזיק הול הוא החדר שלהם. רגע אחד כולם רוקדים על תקרת החדר עם הלהיט הקצבי והמקפיץ ביותר של ריצ'י Dancing on The Cieling, וברגע אחר כולם מרפים על הרצפה עם Truely או מתעלים בשירה בציבור של Stuck on You.
בסופו של הערב, אחרי כמעט שעתיים של מסע בזמן נראה שכולם היו רוצים להמשיך עוד ועוד, כל הלילה, כפי שריצ'י שר בהדרן All Night Long. אבל מה לעשות שלרוב הנוכחים בקהל יש ילדים שצריך להשכיב לישון, או עבודה מוקדם בבוקר, או שהרופא כבר לא מרשה להם להתרגש יותר מדי ועוד אחרי 11 בלילה - צעירים הם כבר לא.
הצלילים המוכרים והאוהבים של להיטי ריצ'י משגרים אותנו חזרה לרגעים מההיסטוריה האישית של כל אחד שהיה שם באייטיז - בין שמדובר באהבה נכזבת ראשונה או בריקוד הסלואו התמים שאיחה אותה. אבל יש בהם גם מסע בזמן לתקופה שבה העולם נקרע בין מערב למזרח, בין לבן לשחור. Say You, Say Me מלא האופטימיות ליווה את הסרט "לילות לבנים" של טיילור הקפורד מ-1985 וניסה להמיס את המלחמה הקרה ביחד עם מיכאיל ברישניקוב וגרגורי היינס שרקדו לצליליו על המסך. We Are The World האייקוני שריצ'י כתב ביחד עם מייקל ג'קסון כחלק מקמפיין לייב-אייד לתמיכה בילדי אפריקה הרעבים, עדיין כובש וממלא רגשית כל עוד לא חושבים על הזמנים שהשתנו: הגזענות, הפלגנות והפרטים שגילינו בדיעבד על ג'קסון.
הזמנים השתנו, ואנחנו ציניים מתמיד, ריצ'י כאמור לא מתעלם, אבל כשהוא מדבר על הקריירה הארוכה, על אהבת הקהל, הוא נרגש ולחלוחית מבצבצת בעיניו. זו דמעה, לא זיעה. הוא נסחף עם הקהל בשטף הנוסטלגי הסנטימנטלי שהוא עצמו מניע, וברור שגם לו קשה לעמוד בפניו. בגיל 70 יש לו כל כך הרבה זיכרונות מקריירה ארוכה ופורה, וזו מחוללת זיכרונות בכל אחד מאיתנו.
היום, יותר משלושים שנה אחרי, כשהוא שר ביחד עם הקהל "Hello, is it me you're looking for?", ותוהה: "I wonder where you are, and I wonder what you do?" הוא כבר לא שר לאישה העיוורת מהקליפ, הוא מצלצל בגוביינא לנפש התמימה של מי שהיה שם כילד באייטיז. מי שהיום, למרות כל הציניות, לא מפחד להרים את השפופרת מבלי לנתק, ולהתנתק מעצמו.
