דת יהודית יקרה, תודה ושלום
היהדות הביאה אותנו עד הלום ויש לה חלק חשוב בזהות הלאומית שלנו. אבל הבחירות הללו הן הזדמנות מצוינת להשאיר אותה בד' אמותיו של הפרט ובגבולות השכונה הדתית-חרדית, מחוץ לחיים האזרחיים של כל השאר
התמקדות מערכת הבחירות בענייני דת ומדינה מחייבת לשים דברים בהקשרם ההיסטורי והאקטואלי הנכון. חלק גדול מהמיתוסים ומהדתות התפתחו כשהאדם רצה להבין מי הוא, מהו העולם ומהם חוקיו. הם סיפקו לו תשובות המעוגנות בעולם שבו הוא פעל, ו"הבוראים" היו על פי רוב כוחות טבע שונים ואלים שסימלו אותם. הדתות נדרשו גם לתת מענה לפחד הגדול ביותר של האדם – הפחד מהמוות - וברובן מובטחים למאמינים חיים אחרי המוות. תמונה דומה מצטיירת בדתות המונותאיסטיות, שם הבורא הוא ישות טרנסצנדנטית.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בדורות האחרונים עשה המדע צעדים עצומים: יש תיאוריות מבוססות למדי לגבי היווצרות היקום, היווצרות החיים, התפתחותם וסופם. החוקים מטעמו של האל הוחלפו במדינה המודרנית בחוקים של בתי המחוקקים, והדתות נותרו בעיקר כמנגנונים של הכחשת המוות, כמוסדות חברתיים וכממסדים פוליטיים. רוב מדינות המערב, גם כאלה שלא הכריזו על הפרדת הדת מהמדינה, או שהכריזו על דת-מדינה (למשל הדת האנגליקנית באנגליה), מאפשרות לדת להתקיים בקרב מאמיניה וקהילותיה לפגוע בחוקים הליברליים-הומניים ובאופן התנהלותם של אזרחי המדינה שלא מעוניינים בכך.
היחסים בין מדינת ישראל ליהדות מורכבים יותר, שכן במשך שנות הגלות היה זה הממד הדתי שחיבר בין חלקי העם היהודי ושימר את הקשר לארץ ישראל. מאז קום המדינה חזרו ההיבטים הלאומיים של היהדות (טריטוריה, שפה ותרבות עברית) לתפקד כמרכיבים בזהות היהודית.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מ-1992 הגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (ברוח מגילת העצמאות) מבלי שהמונח "מדינה יהודית" הוגדר בו. ב-2018 נוסף חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. החוק מזכיר את הלאום והעם היהודי, לא את הדת.
וכך נותר מרחב למאבק בין היהודי הציוני החילוני, המבליט את הפן הלאומי-אתני-היסטורי-תרבותי של היהדות, לבין היהודי החרדי המזדהה עם הפן האמוני-הלכתי שלה. יש זרמים שזהותם היהודית מכילה חיבורים אחרים, כמו הדתיים הלאומיים המשתתפים במאמץ הלאומי, אך דומיננטיים בחקיקה הלכתית.
המתח מתגלה כאשר קבוצה אחת מנסה לאכוף על קבוצה אחרת חוקים המבוססים על אמונותיה, באופן שיוצר הפרעה לאורח חייה. בעיניי, זכותם של המאמינים לחיות לפי תפיסות עתיקות, מורשת בית סבא, טקסים נעימים בשבת ובחג, ועל פי כלליה של קהילה תומכת - ולא לפי הידע העדכני וגישות רציונליות – ובלבד שלא יכפו את תפיסותיהם וכלליהם על אחרים, ולהיפך. ולמשל בנושאים הבאים:
תחבורה ציבורית בשבת. מאז 1991 אוסרת פקודת חוק התעבורה על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, וקיימים רק כמה ניסיונות פרטיים ומקומיים לעשות זאת. יאיר לפיד כשר אוצר ניסה לחוקק חוק בנושא שיגבר על הווטו החרדי, אך הדבר לא צלח. כחילוני וכאתאיסט דעתי היא שלא ראוי לאפשר תחבורה ציבורית בשבת בשכונות דתיות וחרדיות, אך גם לא ראוי למנוע תחבורה ציבורית בשבת בשכונות חילוניות.
מסחר ובילוי בשבת. ממש כך, לא ראוי לאפשר פתיחה של חנויות בשבת באזורים דתיים וחרדיים, אך גם לא ראוי למנוע פתיחת חנויות בשכונות חילוניות או הקמת אזורי קניות ובילוי המרוחקים מהשכונות החרדיות. ממשלת הליכוד-חרדים שבה היה מונצח "חוק המרכולים" העוקף בג"ץ (ומקנה לשר הפנים זכות לאשר או לפסול החלטה של עירייה לפתוח חנויות בשבת), ושאפילו עבודות חיוניות בשבת עמדו להיות בה כפופות לפסיקה רבנית, נמנעה בשל התנגדותה של ישראל ביתנו.
טורים נוספים של ד"ר מישקה בן-דוד:
- יש ימין חילוני בעד הסדר עם הפלסטינים
- 80 ח"כים בעד שתי מדינות לשני עמים
- עמוס עוז חי ומת בשבט הנכון. אפלפלד לא
נישואים. גישתה המחמירה של הרבנות הראשית גורמת לסבל עצום ולהשפלה של רבבות זוגות בשל דרישות מחמירות להוכחת יהדותם, פסילת גיורים שלא נעשו באמצעותה או התערבות בהליך הגירושים. ראוי שהמדינה תפקיע את מונופול הנישואים מידי הרבנות הראשית, ובנוסף לחוק "ברית הזוגיות לחסרי דת", תאפשר בַחוק נישואין אזרחיים גם לבני זוג מדתות שונות או שרק אחד מהם חסר דת, או מאותו מגדר. הטענה שנישואים שלא לפי ההלכה יגרמו לקרע בעם מתמוססת לנגד עינינו: מצד אחד החרדים ממילא אינם נישאים עם מי שאינם חרדים, ומצד שני, רוב היהודים בארה"ב נישאים בנישואים לא אורתודוכסיים.
גיור. לאורך שנות המדינה הוקמו ועדות שונות בנושא (מוועדת נאמן ועד ועדת משה ניסים), פסיקות של בג"ץ הכירו בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים שנעשו בחו"ל, וצה"ל הקים מערך גיור מקל. ואולם כפיפותם של כל אלה לרבנות הראשית, שיכולה לבטל אותם או לא להכיר בהם לצורך רישום לנישואים, הופכת את הגיורים הללו לחסרי ערך. ובאותו הזמן, רוב המתגיירים בארה"ב עושים זאת בגיור רפורמי או קונסרבטיבי והופכים לחלק מהעם היהודי. ראוי שהמדינה תפקיע גם סמכויות הרבנות הראשית בנושא, ותחיל כאן כללי הצטרפות לעם היהודי שאינם הלכתיים.
חוק הגיוס. המתכונת הנוכחית, שלמעשה מעקרת את תוכנו, נחסם בהתנגדותו של ליברמן לקואליציה שהתגבשה. כך או אחרת, לצדו צריך להיות חוק שירות לאומי, שיהווה אלטרנטיבה עבור החרדים וחובה עבור ערביי ישראל, ויזרים למשק מאות אלפי צעירים בני 21-18 שיהוו זריקת עידוד לכלכלה ולרווחה הציבורית (עובדי משק וסיוע בבתי חולים, בחקלאות, סייעות בגנים ובבתי ספר וכו'). לצורך יישום חוקי הגיוס והשירות הלאומי צריכות להיות סנקציות קשות שיחולו על מי שישתמטו מהם (למשל, אי קבלת דמי ביטוח לאומי בעתיד או קיזוז הקצבות המדינה למוסדות שבהם צעירים אלה מתחנכים, כגון ישיבות).
קצבאות ילדים. בתוך דור ימנו החרדים והערבים כמחצית מתושבי המדינה. חוסר נכונותן של שתי אוכלוסיות אלה לתרום למדינה באמצעות גיוס או שירות לאומי והאפשרות של חרדים ללמוד במימון המדינה במקום לעבוד יוצרים נטל כבד על הכלכלה והביטחון. לא סביר שהמדינה תממן את הצמיחה הדמוגרפית של אוכלוסיות בדלניות שמתנכרות לה. בממשלת אהוד ברק עבר "חוק אלפרט" שהעלה באופן קיצוני את קצבאות הילדים מהילד החמישי ואילך (!) וזאת בתמיכת המפלגות החרדיות והערביות.
בנימין נתניהו, בהיותו שר האוצר בממשלת שרון, הוריד את הסכום והפך אותו לאחיד עד לילד הרביעי, אך בהסכם הקואליציוני שלו עם ש"ס ב-2012 הסכים שוב לעלייה הדרגתית בקצבאות. הסכומים הורדו שוב על ידי לפיד כשר אוצר, אך הועלו במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של נתניהו עם החרדים ב-2015. השפעתה של הורדת הקצבאות על שיעורי הילודה הוכחה (בעיקר על האוכלוסייה הערבית, בצד גידול בתעסוקה בקרב החרדים), וחשוב להעמידה שוב על הפרק.
כורח השותפת. כוחם המתעצם של החרדים אילץ גם את מתנגדיהם לשתף עמם פעולה: נתניהו כרת ברית עם החרדים, לפיד היה "אחיו" של בנט והמצע האנטי חרדי שלו עומעם במסגרת כחול לבן, ליברמן היה חברו הטוב של דרעי והחרדים פרסמו את שיתופי הפעולה שלו איתם. כרגע ליברמן מציג עצמו כמי שעומד לבדו במערכה, אבל רק שותפות בינו לבין מי שכבר הראו פעילות בנושא – נתניהו ולפיד - תוכל להחזיר את הדת ואת החרדים למקומם שבו בהם אמורים להיות.
הדת היהודית הובילה אותנו עד הלום ומהווה מרכיב חשוב בזהות שלנו. על המדינה להכיר לה תודה, לקבל אותה כחלק חשוב ממורשתנו, אך להשאירה בד' אמותיו של הפרט ובגבולות השכונה הדתית-חרדית, מחוץ לחיים האזרחיים.
- ד"ר מישקה בן-דוד הוא סופר ובעבר בכיר במוסד. ספרו "על החיים ועל המוות" שעומד לצאת לאור בקרוב דן בשאלות הדת והמדינה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
