"מה הייתם אומרים אם היו עושים את זה לכם - 'אין כניסה ליהודים'?"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת אגבארייה מאום אל פאחם.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

"אנחנו לא מערבבים בין העסק למשפחה. רבים רק עד 12:00 בצהריים"

"קשה רק להיות שחקנים, אבל אנחנו גם מלמדים ומביימים"

"הוא אפילו לא יודע אם אנחנו במינוס, כי אני זו ששוברת את הראש"

משפחת אגבארייה(צילום: אסי חיים)

בצילום: ד"ר מוחמד סאעדה (46), סועה (35), ריאן (12), תאופיק (10), מחמוד (4 וחצי) וג׳ואן (שנה וחצי).

הבית: מוחמד: "זו חלקת אדמה של המשפחה. אבא שלי, אחי ואני בנינו את הבית בידיים שלנו וגרים כאן כבר 14 שנה. זה בית של 6 חדרים עם חצר גדולה וגג. אחרי התיכון אתם הולכים לצבא – אנחנו הולכים לעבוד. עבדתי בבניין וחסכתי כסף ללימודים ולבית. הכל עלה לנו בערך 700 אלף שקל. למטה יש לנו יחידה שאנחנו משכירים, 4 חדרים ב-2,300 שקל". סועה: "הוא בנה ואני הייתי אחראית על הריהוט".

מה אתם עושים? מוחמד: "עשיתי דוקטורט בעבודה סוציאלית. לא מרוויחים הרבה כסף, אבל אני אוהב את המקצוע ואת הנתינה ולהקשיב לאחר. אני מפקח במשרד העבודה במינהל המוגבלויות על ההוסטלים והמעונות. בודק את התפקוד של הצוות ומוודא שהכל תקין. זה קשה כשאחד הילדים אוטיסט או עם פיגור שכלי, וצריך להתמודד עם חיים לא פשוטים. כל מי שהילדים שלו בריאים צריך להגיד כל בוקר תודה גדולה. זה לא מובן מאליו. לי היה פחד גדול מזה, כי אני ואשתי זה נישואי קרובים, היא בת דודה שלי, אבל עשינו את כל הבדיקות הגנטיות לפני, אחרת לא הייתי מתחתן איתה. למרות זאת לפני כל לידה רעדתי מפחד".

גם את עוסקת בחינוך? סועה: "אני למדתי חינוך מיוחד כי יש לנו במשפחה מקרה כזה. למדתי לתואר שני באוניברסיטת חיפה ואז חזרתי לאום אל פאחם, ואני כבר 15 שנים מורה לחינוך מיוחד בכפר זלפה. מלמדת ערבית ילדים עם קשיים. אצלנו במגזר הרבה לומדים חינוך, ויש עודף ענקי. יש אלפי מורות שנוסעות מדי יום שעות כדי ללמד. קמות ב-4 בבוקר ונוסעות לנגב או למרכז כדי ללמד בבתי ספר. אז בסך הכל יש לי מזל שאני מלמדת פה קרוב. אני אוהבת את המקצוע שלי ואת בית הספר ואני גאה בעצמי".

אוהבים את אום אל פאחם? מוחמד: "זו העיר שנולדנו בה ואנחנו אוהבים אותה, אבל היא עיר קצת שמרנית ויש פה אווירה של חוסר ביטחון". סועה: "אני אוהבת יותר את כפר מוסמוס, שם נולדתי, כי שם אנשים קרובים יותר אחד לשני וזו יותר קהילה". מוחמד: "בכפר המבוגרים משפיעים על הצעירים וכולם שומעים ומיישרים קו. באום אל פאחם זו כבר עיר גדולה, ויש הגירה פנימית מכל מיני מקומות בארץ, וזה כבר לא כמו פעם. חסר כבוד".

איך רמת החיים? מוחמד: "זו עיר עם אוכלוסייה בינונית ומטה ורמת החיים כאן לא גבוהה. לאנשים אין הרבה כסף והרבה מקומות נסגרו פה רק לאחרונה".

מינוס? "תודה לאל מצבנו טוב. אין מינוס. קנינו לאחרונה רכב גדול, מיצובישי אאוטלנדר". סועה: "אין מינוס אבל יש הלוואות".

החלטה שמצטערים עליה? מוחמד: "אני מתחרט שלפני 10 שנים לא קנינו בית בעיר חריש לידנו, אז יכולנו לקנות ב-600 אלף שקל, והיום המחיר מעל מיליון".

איך זה מרגיש להיות ערבי בישראל? מוחמד: "טוב לנו כאן בסך הכל, למרות שעצוב לנו מה שקרה בעפולה. אנחנו מאמינים בכל הלב בדו קיום, וזה פגע בנו מאוד. מה הייתם אומרים אם היו עושים את זה לכם - אם היו אומרים, 'אין כניסה ליהודים'? ובעפולה הם אחים שלנו. אנחנו מוציאים שם כסף במסעדות ובחנויות, אז זה בסדר ולפארק אנחנו לא יכולים להיכנס? אני רוצה להרגיש חלק מהמדינה ושהילדים שלי יתרמו למדינה וככה אני מחנך אותם. אבל אני יודע שלא כולם כמו בעפולה, ותל אביב אהובה עלינו מאוד. נבקר בה לעיתים יותר קרובות וניהנה מהשפע, הסובלנות והפתיחות".

אתם דתיים? מוחמד: "אני לא דתי אבל סועה יותר". סועה: "החלטתי לשים כיסוי ראש כשהייתי בהיריון ובבדיקה אמרו שאין דופק. זה הרגע שבו התחלתי להתפלל".