"חובשים, קטטה באגף 10, רוצו מהר!"
אסירים שהורשעו על אלימות קשה, קטטות בתאים, מכורים לסמים שלא יכולים בלי אדולן וטיפול בחולים פסיכיאטריים. נעם ברקן, חובשת מתנדבת במד"א וכתבת ב"ידיעות אחרונות", העבירה משמרת עם חובשי השב"ס ותיעדה מקרוב את החיים מאחורי הסורגים בכלא צלמון
זאת לא הייתה עוד משמרת רגילה שלי כחובשת מתנדבת במד"א. הפעם התלוויתי למשמרת אל חובשי השב"ס בכלא צלמון, לא רק כחובשת, אלא גם כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות". מאחורי חומות הכלא ודלתות הברזל הכבדות נפגשים החובשים עם האוכלוסייה הקשה ביותר — אסירים שביצעו עבירות אלימות קשות, חלקם מכורים לסמים, חלקם חולים פסיכיאטריים. בין המטופלים עצורים שעדיין לא יודעים אם ישוחררו לביתם או יאבדו את חירותם לשנים ארוכות.
יום ראשון, 15:00. בית הסוהר שקט ורגוע. אסירי העבודה והאסירים הלומדים בחינוך חוזרים לתאים שלהם. המרפאה מתרוקנת בהדרגה מאסירים ומרופאים. סאמר חמוד, מנהל המרפאה, מקבל את פנינו. "לפני הכל צריך להיות בנאדם", הוא אומר. "הגישה והאוזן הקשבת לכל עצור ואסיר היא מה שמנחה אותנו".
בחמש אחר הצהריים אנחנו יוצאים לחלוקת תרופות באגף 1. זהו אגף נקי מסמים. בחדר הבקרה של הסוהרים פותח אביב רפאל, חובש עתודה, את המזוודה הנעולה שבתוכה שמורות התרופות בשקיות. בכל שקית, דף עם שם, תמונה ומספר האסיר וגם שמות התרופות ומספרן. סוהר הביטחון קורא בכריזה לאסירים להגיע לקבל את התרופות.
18:00. אחד האסירים שפיספס בבוקר את חלוקת האדולן מבקש להתלוות אלינו למרפאה ולקבל את המנה שלו. סוהר ביטחון מגיש לסאמר אזיקים כדי להניח על האסיר. "אני מצטער, אני לא יכול", אומר לו סאמר. "אני מטפל, אני לא יכול לשים על המטופלים שלי אזיקים. אם אתה רוצה, תשים עליו, ואני אקח אותו ככה אזוק". הסוהר מוותר ואנחנו מלווים את האסיר ללא אזיקים. "זה לא מאסר ראשון שלך, אני מכיר אותך עשרים שנה", אומר לו סאמר.
"אני 20 שנה. יושב על עבירות סמים ורכוש. אני עכשיו בירידה משמעותית במתדון, רוצה להגיע לשיקום".
מתי התחלת עם הסמים?
"בגיל מאוד צעיר. זאת עסקת חבילה — הילדות, הסביבה שבה גדלתי. נשארה לי עוד שנה בערך בכלא, ואני רוצה לנצל את הזמן כדי להשתקם ולהיגמל".
"האדולן מר מאוד"
סאמר פותח את המרפאה. האסיר נשאר בחדר ההמתנה. אני נכנסת עם סאמר לחדר התרופות. הוא פותח את הכספת, מכין באמצעות מכונה מיוחדת שמודדת את הכמות -20 מ"ג אדולן. המנה הרגילה שלו היא 40 מ"ג, אבל בגלל שלא הגיע לקבל את המנה בבוקר הוא יקבל חצי מנה. "האדולן מר מאוד, אנחנו שמים להם פטל שיהיה להם קצת מתוק", מסביר סאמר.
הוא פותח את החלון והאסיר מתקרב. האסיר מציין את שמו וסאמר מסמן בקלסר שהאסיר קיבל את המנה שלו. "בוא אני אקח אותך חזרה לאגף", הוא אומר ומתחיל ללוות את האסיר מחוץ למרפאה. ברגע הזה בדיוק נכנס אביב עם אסיר מדמם. "מה קרה"?, שואל סאמר, "קטטה באגף עשר", משתף אביב. "כפפות, דוח חבלה, הכל", מנחה אותו סאמר. "הוא כבר אחרי חיטוי", אומר אביב, ומכניס את האסיר הפצוע לחדר הטיפולים. פלג גופו העליון של האסיר עמוס חבלות מדממות. "בוא נצלם אותך קודם", אומר לו אביב, והאסיר מתיישב מול המצלמה.
כמה הרביצו לך?
"רק אחד. הוא שבר עליי את הקומקום והמשיך להרביץ, בצוואר, בגב, בפנים, בראש. תוך כמה שניות הגיעו הסוהרים להפריד. הם רואים את הכל במצלמות".
העין הימנית שלו נפוחה, אדומה ודומעת. אביב מצלם את כל החבורות על פניו, בראשו ובגופו. "תרים את הראש ככה, יופי", הוא מנחה את האסיר. עוד באגף חיטא אביב את הפצעים בסביעור. עכשיו הוא וסאמר יחטאו בפולידין, שמכסה את הפצע בשכבת מגן. "המושגח נכנס להתקלח. נתתי לו מגבת, הוא פתח את המזרן. אמרתי לו שאסור להרטיב את המזרן, הוא קיבל את הג'ננה, זרק עליי את המאוורר ואחר כך את הקומקום, והמשיך להרביץ". בשלב מאוחר יותר יגיע רופא העצורים לבית הסוהר ויבדוק את האסיר הפצוע. אם יהיה צורך, הוא יפונה לבית החולים להמשך טיפול.
19:20. אנחנו הולכים לאגף עשר, לקלוט עצורים חדשים. מסבירים לי שעצורים חדשים יכולים להגיע בכל שעה ביום ובלילה. אנחנו חולפים על פני פרוזדור ארוך וצר. התאים צפופים, התקרה גבוהה. אנחנו נכנסים לאחד התאים וננעלים בפנים. לרגע. "ישנים כאן שניים או שלושה עצורים", אומר סאמר. "לכל אחד מזרן חסין אש. התקרה גבוהה כדי שלא תהיה להם גישה לתלות את עצמם". ההרגשה חונקת וקשה. הריח בכלא קשה ודחוס. במיוחד כאן. עשן סיגריות מהול בזיעה וריחות קשים נוספים שאין להם פשר.
קשה לנשום. בתאים אין מזגנים, רק בפרוזדור. "אנחנו עושים מאמץ רב למנוע התאבדויות. כשהם נקלטים בודקים אותם חובש ועובדת סוציאלית. אם יש סימנים שמעידים על אובדנות, הם יגיעו ל'חללית' — חדרי השגחה מצולמים ומתועדים. ב'חללית' הכל מרופד. דלת הברזל מרופדת מבפנים, הקירות והרצפה מרופדים, גם השירותים. כך האסיר לא יכול לפגוע בעצמו. כל סוהר מחזיק סכין אובדנות. זה סכין שבצידו השני עיקול מפלסטיק. כך סוהר יכול לרוץ לאסיר שתולה את עצמו, ולהכניס את הסכין בצורה בטוחה בין הצוואר לחבל או למגבת ולחתוך מבלי לפגוע בכלי הדם בצוואר. לכל סוהר יש גם לחצן מצוקה".
כל עצור מגיע דף חלק. "אנחנו לא יודעים מה הוא עשה, מאיזה מחלות הוא סובל", אומר סאמר. "הוא עובר שרשרת חיול. מקבל מגבת, מברשת ומשחת שיניים, ועובר מיון - בודקים בריאות, צרכים, אובדנות. מה חשוב ורלוונטי מבחינת מודיעין, האם יש לו סכסוכים, האם עשה עבירה שפורסמה בתקשורת ועלולים לפגוע בו בגללה. האוכלוסייה באגף העצורים קשה. כולם עסוקים בהליך המשפטי שלהם, אף אחד לא יודע לכמה זמן הוא מגיע".
הכלבים מתחילים לנבוח
חמש וחצי בבוקר. כלא צלמון בצפון הארץ מתעורר לחיים. גם כלבי החומה מתחילים לנבוח בקול מאיים. כל האסירים מצווים לרדת ממיטתם ולעמוד לספירת הבוקר. סוהרי הביטחון עוברים יחד עם חובש בית הסוהר מתא לתא, ומוודאים שכולם נמצאים, כולם בחיים וכולם מרגישים טוב.
שש בבוקר, הכלא עדיין שקט ורגוע. ציפורים מצייצות עומדות על החומה. הכלבים עדיין נובחים. אסיר עבודה, מבוגר מאוד, שפוט על עבירות פדופיליה קשות, מטאטא את המדרכות. אנחנו עושים את דרכנו לאגף מספר שלוש, לחלוקת אדולן וסבוטקס - תחליפי סם, לאסירים המכורים והנגמלים מסמים. מיד עם כניסתם של מנהל המרפאה, סאמר חמוד והחובש יוסף סויד מכריז סוהר הביטחון, נדב עמר בכריזה: "בוקר טוב, מקבלי אדולן, סבוטקס, להתעורר, להגיע לקבלת אדולן". כעשרים אסירים נעמדים בתור. "חבר'ה, אנחנו רוצים להתחיל", אומר עותמאן עימאד, מפקד המשמרת. סוהר הביטחון, זגייר חמאדה, מחזיק את דלת הברזל הכבדה, בוחן במבטו ובודק בידיו כל אסיר ואסיר. מוודא שאין שום דבר בכיסים. כל אסיר עובר בתורו דרך גלאי המתכות.
בחדר המרפאה בכניסה לאגף יושב סויד החובש. הוא פותח את המזוודה הנעולה ובה תחליפי הסם שהוכנו ערב קודם. התחליפים מסודרים בשקיות. בכל שקית שם, תמונה ומספר האסיר. כל אסיר שמתקרב אל האשנב מוסר את שמו ואת מספרו לחובש, מקבל ממנו את האדולן ושותה מול עיניו. דורון וקנין, קצין הביטחון, נכנס לאגף לעשות ביקורת, לוודא שהתהליך מתבצע לפי הנוהל. "בגלל שמדובר בנרקוטיקה, הכל חייב להיות מאוד מסודר", מסביר סאמר.
האסיר שותה מהכוסית וחוזר לאגף. בדרך הוא עובר פעם נוספת תחת גלאי המתכות ונבדק היטב על ידי הסוהר זגייר. "היה לנו כאן מקרה של אסיר שהתעלף. הוא נפל מהמיטה העליונה באמצע הלילה, חטף התקף לב ונפל על הפנים. שני חובשים עשו לו החייאה. הם הצליחו להחזיר לו דופק והיום הוא כאן", מספר עותמאן, שאחראי בכל משמרת על 42 סוהרים, על עובדי היום וכל האסירים. כאן בכלא הרפואה שזורה בביטחון, מבהיר סאמר.
קצין הביטחון, דורון וקנין, מצביע על המצלמה שמתעדת בזמן אמת את מה שמתרחש בחלוקה. עיניים רבות משגיחות בכל רגע נתון על התהליך כדי למנוע הברחות. "הברחה של אדולן זה מוות", הוא אומר. "בחור שיקבל בפעם הראשונה 50 מ"ג זה אובר־דוז. אנחנו עושים חיפושים ממוקדים על המקבלים, מגיעים לתאים שלהם בהפתעה ובודקים שלא אגרו תרופות. אבל הם יותר תחמנים מאיתנו. הם יכולים להסליק את האדולן בתוך ספוגית קטנה שהחביאו בפה או בשקית קטנה בגרון. הם בולעים את האדולן בתוך חתיכות ניילון. עלינו על כל כך הרבה שיטות. הסבוטקס רגיש יותר כי מדובר בכדור, שקל יותר להחביא".
שלושת האסירים שמקבלים סבוטקס יוצאים אל הרחבה המצולמת, ומוציאים איתם כיסאות כתר פלסטיק לבנים. "8 מ"ג סבוטקס בכלא זה 800 שקלים", אומר סאמר. "זה כדור מאוד יקר. יש סחר בתוך הכלא ולכן אנחנו מקפידים מאוד על חלוקת הסבוטקס". שלושת האסירים מתיישבים על הכיסאות. "חבר'ה, מרחק", פוקד עליהם זגייר להרחיק את הכיסאות זה מזה. יוסף החובש עובר מאחד לשני ומבקש מהם לפתוח את הפה. לראות שאין שום דבר להסלקה. הוא מבקש לפסק את הלחיים, להוציא לשון, להזיז אותה מצד לצד, ונותן כדור.
"הידיים של האסירים חייבות להישאר למטה, צמודות לגוף, כדי שהכדור לא יוחבא במהירות בין האצבעות. סוהר ביטחון עומד מעל כל אסיר ומשגיח. יוסף עובר מאחד לשני ומבקש כמה פעמים שיפתחו את הפה ויראו לו את הכדור נמס על הלשון. "סיימת"?, הוא שואל את האסיר הראשון. הוא מהנהן. "שתה מים. תראה לי את הפה". "אסיר שנתפס מבריח אדולן או סבוטקס נענש", אומר סאמר. "הוא יגיע לנרקולוגית, והיא תוריד לו את המינון בהדרגה לאפס".
האזנה במשך 24 שעות
סאמר והחובשים מחוברים כל הזמן למכשיר הקשר. "אנחנו בהאזנה 24 שעות", אומר סאמר. "ב־97' הייתי חובש באיילון. היה אסיר שהיה עושה חתכים בצוואר, במקומות שקשה מאוד לטפל בהם. בדיוק הכנתי לעצמי קפה במרפאה. פתאום אני שומע בקשר צרחות של סוהר, 'חובש, תגיע דחוף'. מהצרחה הבנתי שקורה משהו חמור. שמתי כפפות במהירות ורצתי לטעוני הפיקוח. הגענו אליו, הוא חתך את העורק והוורידים בצוואר. שמעתי אותו מחרחר. הצמדתי אגרוף לצוואר ולחצתי חזק. כל החלוק שלי נהיה אדום מדם, כאילו שחטו עז. הגעתי איתו ככה לבית החולים כשהאגרוף שלי בצוואר שלו. הוא שרד".
7:32 בבוקר. סאמר כמעט מסיים את הסיפור ובקשר נשמע, "אירוע קטטה, 121 משל"ט. אגף עשר, עצור נשך עצור אחר. סאמר מפנה במהירות את מגש האוכל ורץ למרפאה. החובש, אביב רפאל, כבר ממלא דוח חבלה. "הוא צריך לקבל זריקת טטנוס", אומר סאמר.
שמונה בבוקר. שעת מסדר החולים. ערב קודם האסירים שמעוניינים לראות רופא נרשמים. הם יכולים להירשם למרפאת השיניים, לפיזיותרפיה, לתזונאית, לרופא כללי או לרופאים מומחים שמגיעים במיוחד למרפאה. אלא שהבוקר המסדר מתעכב. "121 קטטה באגף שלוש", נשמעת הודעה בקשר, ואנחנו רצים לכיוון האגף. אביב מזנק עם תיק חובש כבד על הגב. ד"ר גרגורי פיינר רץ לכיוון המרפאה עם התיק שלו. כשאנחנו מתקרבים לאגף, סוהרי הביטחון מוציאים אלינו אסיר מדמם, עם חבלות בפנים ובראש. שני אסירים נוספים מוצאים אחריו עם אזיקים על ידיהם.
"ד"ר פיינר, בוא!", קורא הסוהר לרופא, "בפנים יש עוד פצוע". אנחנו מלווים את הפצוע למרפאה. שני האסירים התוקפים שפציעתם נראית קלה יותר, ימתינו במקום אחר בהשגחה, עד שיסתיים הטיפול באסיר הנפגע. רק לאחר שייצא מהמרפאה, ייכנסו. האסיר נכנס לחדר הטיפולים ושוטף את פניו בכיור. סוהר הביטחון, נדב עמר, צמוד מרגע זה לחובשים. "בוא שב, תוריד בבקשה את החולצה", מבקש ממנו סאמר, כדי לראות היכן יש חבלות נוספות. "גם הוא יקבל זריקת טטנוס". כל אירוע כזה מקפיא את תנועת האסירים בכלא, הוא מבהיר. כל תנועת הכלא נעצרת עד שנערך תחקיר לאירוע.
סביב שמונה וחצי מתחיל מסדר החולים. נאיל פוארסה, אחראי על זימון התורים, עומד בכניסה למרפאה עם רשימה של כל האסירים שאמורים להגיע לרופאים. "לאן אתה"? הוא שואל את האסיר הראשון בתור, "מעקב סוכרת". אסיר שהולך לכיוון התעסוקה רואה את סאמר ושואל אותו מרחוק, "האישה של הדיאטה פה"?, סאמר עונה, "פה. אתה משתחרר מחר? איזה יופי. בוא, אכניס אותך לדיאטנית". אנחנו נכנסים למרפאה, לחדר חלוקת התרופות. 1,882 כדורים מחולקים כאן מדי יום. סאמר פותח את חלון החלוקה המסורג ומציץ החוצה. תוך שניות מתקרבים אליו האסירים הממתינים. "סאמר, כמה הדולר היום?" מתבדח איתו אחד מהם. "זה נראה כמו צ'יינג'".
בחדר התרופות, בכספת, נשמרות התרופות הרגישות — קנאביס רפואי, קלונקס, אסיוולים, אוקסיקונטין ותחליפי הסם. כל התרופות בהן היה סחר בכלא נשמרות בכספת נעולה. במרפאה הזאת פועלת גם מעבדת סמים שמקבלת בדיקות שתן של אסירים מכל מחוז הצפון. לבדיקות האלה השפעה גדולה על תנאי האסירים. בדיקה שמתגלים בה שרידי סם, מעכבת חופשות, שחרורים והטבות נוספות.
9:15 בבוקר. אנחנו יוצאים לרחבת הכניסה, שם ממתינים 15 אסירים. "סאמר, יש לי הצעת ייעול בשבילך", אומר האסיר שביקש קודם להחליף כסף. "שים פה פלזמה, ערוץ 2, תראה איזה שקט יהיה לך פה, כמו בקופת חולים כללית", הוא אומר וכולם צוחקים. "הייתי שם כאן מסך, אבל תוך שניות הוא היה נעלם", צוחק איתם סאמר. כמה רגעים של שקט, והאסיר הוותיק, שמכיר את סאמר קרוב ל־20 שנים, מצביע על האסיר לידו ושואל, "תגיד סאמר, איך יצא בבדיקת שתן שהוא בהיריון"?, כל האסירים מתפוצצים מצחוק.
9:40 בבוקר. המרפאה מתנהלת כמו קופת חולים. האסירים נכנסים בתורם. "לראות דם, חתכים, לשמוע זעקות, זה קשה", מספר סאמר. "באיילון היה לי קשה. כל הזמן היה ריח של דם, מרוב שהיו חתכים. זה לא עוזב אותך הדם, הריח, הצעקות. הסוהר שצרח בקשר. הצליל של האזיקים, כשהם כבולים ברגליים. זה עדיין מצלצל לי בראש. היום זה שונה. הכניסו לשב"ס חבילה טיפולית, האסירים רואים עובדים סוציאליים, יוצאים לתעסוקה, משתתפים בקבוצות טיפוליות. פעם הם היו כל היום בתאים שלהם בלי תעסוקה".
אין לכם פחד? בכל זאת אתם מטפלים באסירים שחלקם אלימים מאוד.
"אין לי פחד", אומר אביב. "אני יודע שאם אני עושה את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר אין לי מה לפחד".
מה האירוע הכי קשה שהיה לך?
סאמר: "באיילון לפני שנים היו לי הרבה אירועים קשים. היה אסיר שישן במיטה עם פה פתוח. האסיר שאיתו הרתיח מים חמים עם סוכר ומרגרינה ושפך לו לתוך הפה. הגעתי אליו כשהוא מפרפר. לא ידעתי מאיפה להתחיל לטפל בו. הזמנו אט"ן של מד"א. בדקה התשעים עשו לו טובוס והנשימו. הגיע אליי פעם אסיר פצוע, שני סוהרים גוררים אותו, ואני שומע צעקות, 'חובש, חובש!'. מהמותן אני רואה שיוצא לו משהו שחור. חשבתי שזאת חגורה. אלה היו המעיים שלו. חתכו לו את הבטן. חבשנו אותו והצלנו לו את החיים. היום אירועים כאלה קורים פחות".
עשר בבוקר. אביב היה אמור לצאת אחרי משמרת לילה ארוכה הביתה. אזעקה נשמעת. אנחנו מזנקים החוצה. "הפרת סדר", אנחנו שומעים בקשר. "תרמיל חובש, אביב, תביא חמצן", סמאר מנחה. הרופא יוצא עם התיק שלו, אנחנו פותחים תאג"ד מחוץ למרפאה. חולפים כמה רגעים עד שאנחנו מבינים שמדובר בתרגיל שמדמה הפרת סדר, כליאת שני סוהרים בתא עם אסירים מתבצרים, הדלקת מזרן באש כחלק ממבחן של קורס קצינים.
אנחנו מוזנקים עם אלונקה לגבות את עבודת הסוהרים. שניים עולים על חליפת כיבוי, מוגנים מכף רגל עד ראש. אחרים אוחזים במגינים מפלסטיק ומתכוננים לפריצה ברגע שתכבה האש וניתן יהיה להיכנס בבטחה לאגף. כשניתן האות, אנחנו רצים פנימה. הקצינים פורצים את התא, ומחלצים את שני הסוהרים שנכלאו. האסירים שפונו בזמן הזה מהאגף אל החצר וזכו בהצגה — מריעים לסוהרים.
10:40. התרגיל נגמר. אביב פוסע עם תיק גדול וחיוך עייף ורחב בדרך הביתה. סאמר מכנס את החובשים החדשים שהגיעו למשמרת יחד עם הרופא, ומדווח להם על מה שהתרחש במשמרת שחלפה. "כאנשי רפואה אנחנו ניתן את אותו טיפול לכל אסיר מבלי להסתכל על העבירה שביצע", אומר סאמר. "זה יכול להיות רוצח שביצע רצח איום, פדופיל, עבריין מפורסם או גנב. בכולם נטפל אותו הדבר".
ד"ר ליאב גולדשטיין, קרפ"ר שב"ס, מסכים עם דבריו של סאמר. "אנחנו חיים עם אוכלוסייה ביטחונית שהם בעצם מחבלים, או אוכלוסייה פלילית. יש משפחות פשע, יריבויות, עברייני מין ופדופילים, רוצחים, ואנשים עם בעיות נפשיות והפרעות אישיות. לכולם אנחנו צריכים לתת את השירות הרפואי הכי טוב שיש ולשמור מצד שני על דריכות 24 שעות ביממה".
כשדלתות הברזל נפתחות בזו אחר זו ומאפשרות לי לצאת חזרה אל החופש, אני חושבת כמה קשה לעכל את הדיסוננס הזה שבין עולם החובשים בלבן, הנאמנים להצלת החיים, לבין עולם הפשע והעבירות הקשות שמסתתרות מאחורי המדים הכתומים. הביקור ביקום המקביל הזה, הרחק מהתודעה של כולנו, מאחורי חומות הכלא, נותן פרופורציות אמיתיות על הדברים שחשובים באמת בחיים.
לפנייה לכתב/ת 
