קצין וג'נטלמן / "עושה היסטוריה"
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם מציג את ימיו הגדולים של אברהם חמו. שחקן אגדי, מאמן נפלא ושוטר בלב שעד היום דואג לשמור על בני נוער ולהרחיק אותם מצרות
חמו הוא אחד מיוצאי הדופן מבין האנשים אותם הכרתי לאורך השנים בספורט. איש שהפך לאגדה בחייו. סמל לערכים, להצלחה, ילד ממשפחה גדולה שהפך לספורטאי מצטיין ומינף זאת להצלחות נוספות. מושלם כזה, שיש לו מגע זהב.
חשוב לציין שלצד כל ההצלחות בכדורסל, חמו טיפס לדרגים גבוהים במשטרת ישראל ממנה פרש ב-1986 כניצב משנה. גם אז, אחד כמו חמו לא הגיע למנוחה ולנחלה, וביחד עם רעייתו מירה הקים מכון לחינוך למינעת שימוש בסמים ובאלכוהול, והשניים כתבו 17 ספרים בנושא.
כמאמן, הוא הגיע לעתים לאימון בניידת אחרי משמרת, כשהוא עוד במדים. האמת היא שחמו לא היה זקוק לכך, כי הוא השיג משמעת גם בלבוש אזרחי. במסגרת תפקידיו במשטרה שירת בר"ג, עזה ואל־עריש והיה ראש מחלק מפלג הנוער במחוז ת"א. הוא גם בוגר אוניברסיטת חיפה בסוציולוגיה ומדעי המדינה, ומוסמך בקרימינולוגיה מאוניברסיטת ת"א.
המסלול של חמו עובר מילדותו במצרים, דרך הצטרפות למכבי קהיר ועד לדרגים הגבוהים ביותר בישראל, ככדורסלן וכמאמן בקבוצות שונות ובנבחרת. אני מתחיל לשחזר ומנסה להחליט על מה לכתוב קודם: על הצלחותיו כשחקן בהפועל חיפה, כשריאיינתי אותו במגרש הפתוח והישן בעיר אחרי עוד ניצחון? או אולי על ההישגים הבינלאומיים, כמו מדליית הזהב במשחקי עמי אסיה בטהרן 1974, עם שישה ניצחונות ללא הפסד, והחיבור עם הקהילה היהודית שמילאה את האולם בכל משחק של הנבחרת אותה אימן. ואולי בכלל על התקופה בה אימן בהפועל גבת/יגור, ואני יצאתי בשישי אחה"צ לטיול בעמק בדרך אליו, או על המסע עם חמו ונבחרת ישראל בארה"ב ב־1974, אחרי מלחמת יום כיפור. אין סוף סיפורים.
אז בואו נתחיל מהרגעים הראשונים בארץ. ב-1948, כאשר גברה רדיפת היהודים במצרים, המשפחה החליטה לעלות לישראל. חמו ומשפחתו העבירו חודשים במחנה מעבר במארסיי, עד שהגיעו באוניה "נגבה" לנמל חיפה. ב-1952 הוא התגייס לגולני, השלים קורס מכ"ים וסמלים ושובץ בפיקוד צפון – שם התקיימה פעילות כדורסל עניפה.
אחרי משחק בין הפיקוד להפועל חיפה, הציע לו מאמן האחרונה – פפו אבו־ראשיד – להצטרף לקבוצתו, וחמו נענה בחיוב. הכישרון שלו התפרץ שם במהרה. הוא הפך למלך הסלים של הקבוצה ובאחד מהמשחקים קלע 47 נקודות. ההצלחה בחיפה סללה את דרכו לנבחרת. חמו התאכזב ב-1956 כאשר לא נכלל בסגל לאולימפיאדת מלבורן, אבל לבסוף הנבחרת נשארה בבית בגלל מבצע סיני.
בהמשך יצא חמו עם הנבחרת למסע בארה"ב, והשתתף כשחקן בשלוש אליפויות אירופה. את הפועל חיפה הוא הוביל פעמיים למקום השני בליגה הבכירה, לפני שעבר לאימון ב־1965 –
וגם שם עשה חיל. בתחילה הוא לקח את העולה החדשה הפועל גבת/יגור למקום השלישי, וב־1973 החל סיפור ההצלחה שלו כמאמן נבחרת ישראל.
בגלל נחיתות שחקניו בגובה (דבר איתו מתמודד הכדורסל הישראלי עד היום), חמו יזם שיטת הגנה לוחצת שלא הייתה מוכרת לחלק מהמאמנים. ב־1974/5 הוא הוקפץ לתפקיד מאמן מכבי ת"א במשחקיה באירופה, אחרי שמאמנה האמריקאי דויל פאראק נאלץ לפרוש מטעמי בריאות.
למרות ההצלחות שבדרכו, חמו סיים את עבודתו באיגוד בטונים צורמים. "צריך להפסיק את הבלוף ששמו איגוד הסל, הכל מוחלט למעשה בהפועל", אמר חמו בין השאר, והתעמת קשות עם ראשי הענף. הוא מעולם לא שתק לביקורות, ויצא המתקפות נגדיות. עוד לפני הזכייה בזהב בטהרן ב-1974 נשמעו קולות להדחתו בסיום הטורניר, אבל אחרי התואר איש באיגוד לא העז לקבל החלטה כזו.
איכשהו, חמו היה תמיד בכותרות. ב-1986, כמאמן הפועל ר"ג, עמד אז במרכז ויכוח ציבורי־ספורטיבי ענק. מייקל ריי ריצ'רדסון, כישרון גדול מה־NBA, הושעה בארה"ב בגלל שימוש בקוקאין. חמו רצה אותו אצלו והתחייב שישמור שהשחקן יהיה נקי מסמים. ריצ'רדסון הושעה לבסוף ע"י פיב"א, אבל חמו לא ויתר עליו והפך אותו לעוזר המאמן שלו. אחרי חצי שנה ריצ'רדסון עזב את הארץ.
אי־אפשר לקחת את ההישגים מהמאמן שתמיד דגל בעקרונות, ונשאר איתם גם כאשר הם יצרו לו בעיות. איש ענק.
לפנייה לכתב/ת 
