למען הגיוון והפריפריה – שנו את שיטת הבחירות

כמו שלכל מדינה בארה"ב יש נציג בקונגרס, גם בישראל צריך נציגות טריטוריאלית. הציבור יחליט מי משרת את האינטרסים שלו בנוגע לחיים עצמם

חן ארצי סרורפורסם: 28.07.19 , 12:51

(צילום: יואב דודקביץ')

ישראל היא לא אמריקה, וזה דבר טוב בסך הכול. ובכל זאת יש לנו מה ללמוד בנוגע לשיטת הממשל מאחותנו הגדולה שמעבר לים. דמיינו שכשם שלכל מדינה בארה"ב יש נציג בקונגרס, שנבחר על ידה ושתפקידו לדאוג לאינטרסים שלה בחלונות הגבוהים, כך גם בישראל תהיה נציגות טריטוריאלית. ההצבעה תתבצע בשני פתקים: למפלגה, ולמועמד מקומי בהצבעה שמית. כך למעשה בוודאות יהיה נציג או נציגה לכל חלקי הארץ, מהגולן ועד לערבה, שייבחרו על ידי תושבי המקום עצמם באופן ישיר.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בחברה משוסעת ומפולגת אין טעם לנסות ולטשטש את ההבדלים בינינו, כי אז הם מתפרצים במתכונת של פירוד ושיסוי. מוטב להביא אותם לידי ביטוי בבית הנבחרים, המקום שבו נכון וראוי לדון בבעיות השונות שמטרידות כל שבט.

למשל, ביום שבו יתפרסם דו"ח זיהום האוויר בקריות, התושבים לא יסתפקו בהפגנה או ראיון לטלוויזיות – הם גם ידרשו מהנציג שהם עצמם בחרו לפעול למענם בפרלמנט. אם במקרה הנציג הזה יושב בקואליציה, הוא יכול לייצר השבתה רצינית שלא תאפשר להתעלם מטענותיו. הוא לא יפחד מאימת המשמעת הקואליציונית או מכוחו של ראש הממשלה במרכז המפלגה, משום שכוחו אינו מגיע מהם אלא מתושבי האזור שאותו הוא מייצג. הוא יהיה חייב להפעיל לחץ, משום שאחרת לא ייבחר שוב – ולציבור תהיה כתובת ברורה.

כך, משברים חברתיים שנוטים להיות שקופים לא ייעלמו מתחת הרדאר, ממשבר הפלפלים בערבה או סגירת שדה דב ועד מצב שירותי הבריאות בצפון, התחבורה בשומרון או הבלונים המתפוצצים בגבול עזה.

אף על פי שישראל היא מדינה קטנה מאוד, ההבדלים הגיאוגרפיים משקפים מאוד את השסעים החברתיים. כך למשל, קיימת חפיפה מטרידה בין פריפריה גיאוגרפית לאוכלוסיות מזרחיות, אוכלוסיות של עולים ואוכלוסיות חרדיות. ייצוג טריטוריאלי יביא לידי ביטוי באופן כמעט מלא גם את המגוון הזהותי וגם את הבעיות שאנו נוטים לתת להן עדיפות משנית בדיוק מהסיבה הזו, והצבעה ישירה לנציג מחוז היא דרך מעניינת למצות את השיטה הדמוקרטית.

תוצאה של מהלך כזה תשנה מאוד את פני הפוליטיקה הישראלית. אם נתבונן על הרשימות השונות לכנסת, נגלה שני דברים. ראשית, שכמעט כל הרשימות של הסיעות השונות נבנו ללא פריימריז. הן הורכבו בתמהיל שנראה לראשי אותה מפלגה כתמהיל מוצלח. כך בכחול לבן קיבלנו מפלגה של גנרלים, במחנה הדמוקרטי מפלגה לבנה, אצל ש"ס מפלגה חרדית-ספרדית-גברית וכו'.

הנציגים הללו לא נבחרו על ידי הציבור, ולמעשה שיטת הבחירה בהם דמתה יותר לליהוק לתוכנית ריאליטי – מי שנדמה היה שהוא מספיק מושך, מספיק צעיר, כלומר מה שמכונה "הבטחה". באופן הזה, ח"כים מוכשרים ומנוסים – כמו למשל עליזה לביא או חיים ילין – נדחקו למקומות לא ריאליים, לטובת מועמדים מהניילונים שכוכבם יזהר לקדנציה אחת.

שנית, במפלגות הגדולות נראה רוב מוחלט של תושבי גוש דן וירושלים. במחנה הדמוקרטי, למשל, שלושה מתוך ארבעת המקומות הראשונים הם תל אביבים בהגדרה (יאיר גולן, המשובץ שלישי, מתגורר בראש העין). יצירת גיוון מגדרי, אתני וגיאוגרפי על ידי ראשי הרשימות עלול לייצר נוסחאות ללא כיסוי, אבל הצבעה טריטוריאלית יכולה לפתור לפחות חלק מהבעיות.

במקום נוסחה מהונדסת, יחליט הציבור בעצמו מי משרת את האינטרסים שלו בכל הנוגע לחיים עצמם – חינוך, בריאות, רווחה, ולא רק בקשר לאיראן או לבית המשפט.