הייתי בהלוויה שלי: האנשים שנכנסים חיים לארונות מתים
בחבל גליסיה בספרד נדחסים בכל שנה אנשים חיים לארונות קבורה, והשכנים נושאים אותם ברחובות. למה הם עושים את זה ומה הקשר למסעות הצלב?
שישה ארונות קבורה פתוחים נישאים סביב כנסייה ובית קברות, והמשקיפים שרים מזמורים דתיים – אבל הגוף המוטל בתוך כל אחד מהארונות האלה חי לגמרי.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
הטקס המוזר הזה מתקיים בכל שנה ב-29 ביולי בכפר לאס ניאבס שבחבל גליסיה, בצפון-מערב ספרד, בחג שבו חולקים כבוד לקדושה מרתה, הקדושה החשובה ביותר של הקהילה המקומית ומי שלפי הברית החדשה אחיה לזרוס קם מהמתים כשישו ביקר בביתם.
הטקס נועד לשמש דרך של האנשים להודות לקדושה על כך ששמרה עליהם או על יקיריהם ממוות במחלות ובתאונות – או לבקש ממנה לשמור עליהם מצרות שכאלה בעתיד.
בין המאמינים שבאו להשתתף בטקס השנה הייתה מריה רודריגס: היא שכבה מוטלת בארון קבורה במשך 45 דקות, נישאת על-ידי משתתפים אחרים. זו הייתה דרכה להודות לקדושה על שהצילה את חיי הכלב שלה, שלקה בסרטן. "זה היה משהו ספונטני", סיפרה רודריגס, גמלאית בת 69 שבאה מהעיר ויגו, כשנשאלה מדוע החליטה להשתתף. "את לא חושבת על זה, זה בא מעומק הלב והנשמה כשאת אוהבת מישהו".
הייתי נכנסת בעצמי
כמה מהאנשים ששכבו בתוך ארונות הקבורה הנישאים כיסו את פניהם במניפות או בכובעים כדי להסתיר אותן מהתקשורת או להגן עליהן מהשמש. מאות בני אדם באו לצפות בטקס.
מודסטו גומס, בעל מסעדה בן 70 שמגיע לאירוע הזה מאז היה ילד, אמר שלדעתו אין שום דבר מורבידי בהליך. עם זאת, הוא הודה שהטקס יכול להיות מתיש פיזית ונפשית למי ששוכב מוטל בתוך הארון. "זה פולחן החיים", אמר. "אנשים שבזמנים קשים עושים את ההקרבה הגדולה הזאת".
מריה דל קרמן גונסלס, ילידת לאס ניאבס, צפתה בטקס עם בתה הצעירה אאידה. "בשבילי זה הדבר הכי טוב שיש", אמרה, וציינה כי היא רוצה שבשנה הבאה יינשאו בני משפחתה בשני ארונות קבורה – אחד כדי להודות לקדושה מרתה על שהצילה את בעלה כשלקה בדלקת ריאות ושני כדי לבקש מהקדושה לעזור לנכדתה הסובלת מ"מכמה בעיות".
לדברי גונסלס, אם הדבר היה תלוי בה היא הייתה נכנסת בעצמה לארון הקבורה, אבל משפחתה חוששת שמשהו יקרה לה בגלל החום.
להביט למוות בעיניים
הטקס מסמן את סיומו של חג בן תשעה ימים לכבוד הקדוֹשה, ובצדי המסלול שבו נישאים הארונות ניצבים דוכני מזון ובירה וכן טירה מתנפחת.
איש אינו יודע לומר בוודאות מה הוליד את המסורת הזו של נשיאת אנשים חיים בתוך ארונות הקבורה. לפי ספר על הטקס שפורסם בלאס ניאבס, ייתכן כי המסורת החלה בתקופת מסעות הצלב של ימי הביניים. בספר נטען כי בני אצילים שיצאו מגליסיה כדי להשתתף במסעות הצלב הודו בשובם הביתה לקדושה מריה על שהצילה אותם ממוות על-ידי כך שאיישה בעצמה את ארונות המתים שלהם.
הסבר אחר, שהוצע על-ידי הסוציולוג קרלוס הרננדס שכתב תזה על הטקס, הוא שבעבר נהגו אנשים לקנות את ארונות הקבורה שלהם בעודם בחיים אם היו להם האמצעים לעשות זאת או כשבן משפחה היה חולה, ואם אדם שסבל ממחלה קשה שרד – הם נהגו לתרום את ארון הקבורה לקהילה המקומית בשביל מי שאינם יכולים להרשות לעצמם ארון.
עם זאת, לפי גרסתו עדיין לא ברור מתי החלו לשאת אנשים חיים בארונות הקבורה. לדבריו הטקס דומה לטקסים אחרים בספרד המסמלים את הקרב שבין טוב לרע ובין חיים למוות: "כל העניין הוא הוא התעוזה להסתכל למוות בעיניים, להביט ברשע, כדי שהחיים ינצחו".
לפנייה לכתב/ת 
