כשבעלך מפלרטט עם המנחה שלך לכתיבה
"שוב פעם התחלת עם השטויות שלך?", אני מסננת לעברו. "אף אחד לא שמע חוץ ממך", הוא מסנן בחזרה, ומאותו רגע ועד שנגיע לאוטו ונוכל לריב בקול רם, מלווה את השקט הזוגי שלנו פיל לבן וענק. כבר מזמן הבנתי שיש פער גדול בין הזוגיות שלנו בתוך הבית לבין הזוגיות שלנו בחוץ. בעוד שבבית חלוקת התפקידים ביננו ברורה ועובדת כמו מכונה משומנת היטב, שבה בעלי בתפקיד המחזר ואני בתפקיד המפנק של המחוזרת, בחוץ קורה לנו משהו אחר, כשהחוזה הלא כתוב ביננו מופר
אני יושבת על המדרגות בכניסה לבית כדי להקטין את הסיכוי שהילדים ישימו לב שאמא שלהם הולכת, לוגמת את השלוקים האחרונים מהקפה ומרגישה שהערב שלי עם עצמי כבר התחיל. "היי, תראי מי הגיעה", הוא אומר ומתיישב לצידי, מניד בראשו אל עבר השער הנפתח. "דניאל?אבל כתבתי לך אתמול שהיום מבוטל, את לא זוכרת?", אני אומרת מבולבלת לבייביסיטר, מפשפשת בתיק בניסיון למצוא את הנייד שלי שבו נמצאות הראיות התומכות.
"אולי נשאיר אותה ואני אבוא איתך?", ע׳ מפתיע עם תרגיל ניצול הזדמנות שמאפשר לו מצד אחד, לזכות בנקודות על הרצון שלו לבלות איתי ערב פנוי, גם אם זה אומר להתלוות אליי לסמינר כתיבה שהוא ממש לא כוס התה שלו, ומצד שני, להמנע מלהשאר בבית לפני מקלחות וארוחת ערב עם שלושה ילדים, שהביטוי "שיתוף פעולה" רלוונטי לגביהם רק כשהם מתאחדים נגד ההורים.
התחושה שאני מוחמאת יחד עם גורם ההפתעה והבלבול, מנצחים בנוק-אאוט את הקולות האחרים בראשי שמזכירים לי, מובסים מראש, שזה אמור היה להיות הזמן הפרטי שלי לבד, בלי בן זוג ובלי ילדים. "יאללה בוא", אני אומרת. "מקווה שלא תשתעמם ושיכניסו אותך". "מקסימום אני אלך לשתות קפה בסביבה ואחכה לך", הוא עונה, מכניס את הכתובת לווייז באצבעות זריזות, ולפני שאתחרט האוטו שועט במהירות מהחניה, מותיר אחריו עננת אבק שמכסה באיטיות אך בנחישות את מה שאמור היה להיות ערב סוליקו של אבא עם הילדים בבית.
באיילון אני כבר מתחילה להילחץ. "אבל אל תעשה לי פאדיחות, פליז. בלי בדיחות מיותרות ובלי שום דבר שיגרום לי לאי-נוחות", אני אומרת ומדגישה, "זה שלי, אתה זוכר? אתה זה שמתלווה אליי. חשוב לי להתרכז וללמוד ואני לא רוצה להיות בלחץ בגללך, אז תכבד את זה". "ברור, ברור. אני במודעות שיא. אל תדאגי", הוא עונה לי, ואני כבר יודעת שעשיתי טעות.
השיעור מתחיל. בהתחלה ע' עוד נצמד להבטחה שלו ונשאר מאופק, נותן לי להרגיש נינוחה בארוע שלי, אך מהר מאוד ההרגל שלו להתבלט משתלט על ההסכם שסוכם מראש והוא מפסיק לרצות אותי. ככל שהדקות נוקפות, אני מביטה בהשתאות בבעלי שמעולם לא כתב יותר ממילה וחצי בוואטסאפ, משתתף בסדנת הכתיבה כאילו היא נולדה בכלל עבורו, וזה לא שהוא הגיע לפה בטעות. יש לו רעיונות, הוא מצחיק, משתתף ומנסה להרשים.
אם הייתי יודעת שכאן זה ייגמר, לא היתה לי בעיה, אך מכיוון שאני מכירה אותו כך אני יותר נדרכת והמשאבים הפנימיים שלי מגוייסים להרגעה עצמית, להורדת סף הלחץ ובעיקר להתמודדות עם הפחד שעוד שניה תגיע המעידה שיהיה לי קשה להשתקם ממנה - פחד שאכן מתממש כשהוא זורק הערה פלרטטנית לעבר המנחה. "שוב פעם התחלת עם השטויות שלך?", אני מסננת לעברו. "אף אחד לא שמע חוץ ממך", הוא מסנן בחזרה, ומאותו רגע ועד שנגיע לאוטו ונוכל לריב בקול רם, מלווה את השקט הזוגי שלנו פיל לבן וענק.
הזוגיות בבית מול הזוגיות שבחוץ
כבר מזמן הבנתי שיש פער גדול בין הזוגיות שלנו בתוך הבית לבין הזוגיות שלנו בחוץ. בעוד שבבית חלוקת התפקידים ביננו ברורה ועובדת כמו מכונה משומנת היטב, שבה בעלי בתפקיד המחזר ואני בתפקיד המפנק של המחוזרת, בחוץ קורה לנו משהו אחר, כשהחוזה הלא כתוב ביננו מופר באופן חד-צדדי.
"עדיף ככה", אמרה לנו פעם מטפלת זוגית שהיינו אצלה, אחרי שהרגשתי שאנחנו צריכים לטפל בפערים הללו. "יש כאלה שאצלם החוץ הוא הצגה של 'לאבי דאבי' והקור והריחוק נמצאים בבית. זה מצב הרבה יותר בעייתי", פסקה. "את רואה?", הוא אמר לי, אבל אותי זה אף פעם לא ניחם, בעיקר לא ברגעים שבהם הצ'ארם שלו מופנה לאישה אחרת שאינה אני. אני קוראת לזה פלירטוט והוא קורא לזה נחמדות, ואני כבר ממש לא יודעת אם אני מגזימה או שהוא לא מכבד אותי, כי למרות שלא נאמר שום דבר בוטה או חד-משמעי, הבטן שלי מתכווצת מכאב.
"אז אל תזמיני אותי בפעם הבאה", הוא עונה לי בדרך חזרה הביתה, כשאני שוטחת בעצבים את הטענות שלי על כך שלא עמד בהבטחתו. "סליחה? אני הזמנתי אותך?! מי בכלל חשב על זה, זה היה רעיון שלך ואני הסכמתי מתוך רחמים". "או-קיי, אז אני לא אבוא בפעם הבאה", הוא עונה נעלב. "אתה באמת חושב שהפתרון הוא לא ללכת לארועים ביחד?!"
אני בוהה מהחלון של האוטו והעתיד נראה לי מייאש. לו רק יכולתי לפתוח את הדלת באמצע הנסיעה הייתי בורחת החוצה. פעם בטוח הייתי עושה את זה, אבל היום זה נראה לי מתיש. כן, מסתבר שגם אני התעייפתי ממבצעי מילוט מבן הזוג ברגע של זעם ותסכול, אבל בעיקר לאן כבר יש לי לברוח? בבית מחכים לי ילדים וחיים שלמים שדי בא לי עליהם. "זה הרגל שנוצר הרבה לפני שהכרתי אותך, מין דרך נוירוטית שבה אני משחק עם האדם שמולי כדי להעלות לעצמי את תחושת הערך לרגע", הוא מסביר לי את הצד שלו.
אבל אצלי זה אחרת. מאז שהתחתנתי עם ע׳ אני כבר לא מפלרטטת עם גברים. אני לא יכולה לשאוב הנאה מלפלרטט עם גבר אם אין לי תוכניות לגביו, מודעות או לא. "היי", הוא אומר ומניח ידו על ראשי. "שלא תחשבי שלא ברור לי שזה פוגע בך, ואני גם מבין שזה מוריד ממני. אני כבר לא צריך את זה היום". אנחנו נכנסים הביתה, הוא ניגש לפנות את המדיח, אני משלמת לבייביסיטר ועולה לכסות את הילדים.
ליבי רוזנטל היא מאמנת אישית לשיפור היחסים
