מה למדתי | חני עובדיה

(צילום: אוהד קב)

התחלתי לגלוש בגיל 13.

גדלתי בשכונת תל כביר שבדרום תל אביב והייתי גולש בחוף המערבי בגבול בין תל אביב ליפו. באותם הימים לא היו אפליקציות של מצב הגלים, וגם לא היה אינטרנט, אז הייתי צריך כל פעם להמר מה קורה בים.

הייתי לוקח את הגלשן, הולך חצי שעה ברגל, כי היה אסור לעלות עם גלשן לאוטובוס, ומקווה לפגוש בים גלים שאפשר לגלוש עליהם. אם לא היו גלים, בדרך כלל הייתי חוזר יום־יומיים אחר כך לנסות שוב. היינו כמה חבר'ה שגלשו יחד. אני היחיד שעדיין גולש.

אז כן, אפשר לומר שנתפסתי על זה בטירוף. אחרי 30 שנה ההתאהבות של הילד בן ה־13 מובילה אותי כשאני מייצר גלשנים קאסטום־מייד לאנשים שמצאו את אותה ההתאהבות.

עבודת יד מדויקת יכולה להתחיל פשוט ממחסור.

נקודת הפתיחה שלי הייתה שונה מאיך שגולשים מתחילים היום. התחלתי עם גלשן קלקר של לימוד שחייה. לא היה לי ליש — רצועה שמחברת בין הרגל לגלשן — אז השתמשתי בסתם חבל. אף אחד לא צריך להתחיל עם גלשן קלקר וחבל שקשור לרגל, למרות שזה נחמד להיזכר בזה בקטע נוסטלגי.

היום זה בדיוק מה שאני עושה בתור הנד־שייפר. אני עובד עם חומרים כמו פוליאוריטן ואיפוקסי, ומתאים לכל אחד את הצורה, הנפח והמידות שמתאימים לו. אני יודע שאין גלשן סטוק אחד שמתאים לכולם. כשאני בוחר איזה שייפ להתאים למישהו, אני מסתכל בצורה הוליסטית כדי להבין מה הרמה שלו, מה הגישה שלו לגלישה ולאן הוא רוצה להתקדם איתה.

מעבר לנתונים הברורים של משקל, גובה ומידת אתלטיות, אני מנסה להכיר את הגולש ואת מה שהוא מביא איתו. כמו שאין שני אנשים זהים, אין גלשן שיהיה זהה לשני אנשים. זה נכון שיש דגמים, אבל אני עושה את ההתאמות האישיות לכל אחד.

הרבה אנשים מתאהבים בגלישה, אני התאהבתי גם בגלשנים.

בגיל 15 עבדתי בחברה שנקראה אינטרסרף, בקיבוץ גלויות בתל אביב. התפקיד הראשון שלי היה לאסוף את שאריות הפצפוצים של החומר שממנו היה מוכן ה"אסטרודק", שעליו מניחים את הרגל האחורית לצורך השליטה בגלשן. היינו מוכרים את זה בתוך שקיות, וגולשים היו מדביקים את זה במקום שעווה כדי לשפר גם את האחיזה של הרגל הקדמית.

זו הייתה כל העבודה שלי. אבל שם הבנתי שגלשנים זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. הייתי אוסף חתיכות של אסטרודק וחולם על שייפינג של גלשנים. בלילות עבדתי במועדון "לוגוס". שלמה בר, אהוד בנאי ו"איפה הילד" היו מופיעים שם. התחלתי בתור שוטף כלים ואחרי זה עברתי להכין אוכל במטבח. פגשתי שם הרבה אמנים ואנשים שרודפים אחרי החלומות שלהם, וזה עזר לי לפתוח את הראש.

(צילום: אוהד קב)

הגשמה עצמית זה לא יעד סופי אלא משהו שמלווה אותי כל הזמן.

 הרגשתי אותה כשליטשתי את הגלשן הראשון באינטרסרף בגיל 22. אפילו בתור שוטף כלים בלוגוס הייתה לי תחושה של הגשמה עצמית. כשהגיע הזמן להתגייס, רציתי ללכת לשייטת ולהגשים את עצמי שם. אבל הייתי ילד אינטגרציה בתיכון ט"ז בתל אביב, וכשהייתי מסתכל מהחלון ורואה שיש גלים הייתי מוותר על הלימודים וחותך לים.

נפלתי בגלל הקב"א. אז התחלתי מסלול בנח"ל, ולא הרבה זמן אחר כך חתכתי להיות ג'ובניק כדי להישאר קרוב לים. הים בשלב הזה כבר היה חלק ממני. אחרי הצבא עבדתי באינטרסרף במשרה מלאה. עשיתי בעיקר תיקונים וליטושים — אבל עדיין לא שייפינג. ואז החלטתי לטוס לטיול גלישה בצרפת. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, וגם הפעם הראשונה שגלשתי על גלים של אוקיינוס.

שם, בחופים של ביאריץ, הבנתי שאני צריך לשכוח כל מה שאני יודע על גלים, על גלישה ועל גלשנים ולהתחיל הכל מחדש. שנה אחר כך טסתי לבקר חבר בקליפורניה שהכיר לי הרבה גולשים מהסצנה המטורפת של הגלישה שם. הוא חיבר אותי שם לכל מיני שייפרים מקומיים בעלי שם שעיצבו הרבה מאיך שאני חושב.

אי אפשר להצליח לבד.

צריך להקיף את עצמך באנשים טובים שחולקים את אותה התשוקה. לפעמים אתה מרים אותם ולפעמים הם מרימים אותך. אמנם השם שלי הוא זה שמופיע על הגלשנים — אבל זה בזכות הצוות, התמיכה וכל המעגל שמלווה אותי לאורך כל הדרך. השייפר שהכי השפיע עליי הוא מייקל אנדרו, שייפר אוסטרלי שחי בקליפורניה באזור של אושן סייד.

הוא זה שנתן לי את הדחיפה שהייתי צריך. מייקל היה עושה גלשנים למיק פאנינג, פאנצ'ו סוליבאן וכל המקצוענים של ריפ קרל שהיו באים להתחרות בטרסלס. אלה אנשים שהכרתי מסרטי גלישה, תחרויות ופוסטרים באינטרסרף — ופתאום אני יושב במפעל שלו. כל החבר'ה היו הולכים לגלוש, ואני הייתי פשוט יושב שם, מסתכל על מה שהוא עושה ומנסה לעזור. הייתי מבקר אותו חודש־חודשיים בשנה לאורך כמה שנים.

שם עברתי מרדיפה אחרי החלום שלי לאשכרה ללכת ולהגשים אותו. את הגלשן הראשון שלי עשיתי בקליפורניה, במפעל של שייפר ברזילאי בשם מורה. קניתי גוש של פוליאוריטן, וכל לילה, כשהייתי חוזר ממייקל, הייתי הולך לשייף שם. את הגלשן הזה הכנתי לרונן, חבר שלי, ואז הכנתי עוד אחד לעצמי. הגלשן הזה עדיין אצל רונן, תופס גלים של קליפורניה.

(צילום: אוהד קב)

את הלקוח הראשון שלי פגשתי בטיול לסרי לנקה.

 נסעתי לטייל ולגלוש שם עם הלה, שעבדה איתי באינטרסרף והיום היא אשתי. פגשתי בחור יפני שייבא את המותג "צ'אנל איילנדס" לעיירות הגלישה של האי. אחרי שהוא גלש על גלשן שעשיתי לעצמי בשביל הטיול, הוא הציע להביא לי תמורתו גלשן חדש של "אל מריק" מהחנות שלו. מרוב שהרגשתי לא נוח, הבאתי לו עוד גלשן שלי במתנה.

כשחזרתי לארץ התחלתי לשלוח לו גלשנים שאני מייצר, תחת מותג סרי לנקי שנקרא "איי פריים". אחרי משלוח ראשון של 12 גלשנים הגיעה עוד הזמנת משלוח מיפן. אז נסעתי ליפן, ילד מתל כביר שמוכר גלשנים ברחבי העולם. גיליתי שם סצנה משוגעת של גלישה. אנשים מתלהבים אפילו יותר ממה שקורה כאן בארץ, וגם הגלים סבבה. אתה מסתובב שם ורואה את כל הגאדג'טים האפשריים שקשורים לגלישה.

אחרי הנסיעה ההיא חזרתי לארץ והחלטתי לפתוח את חני סרף. החנות הראשונה הייתה באליעזר בן יוסי ביפו. סמטה בתוך סמטה בתוך סמטה בשוק הפשפשים, מתחת למסגד. מוכר 20 עד 25 גלשנים בחודש, כשבקיץ יש פיק, ובחורף העסק יותר רגוע. לאט־לאט השם שלי צמח בעקבות שמועות מפה לאוזן.

בארץ יש גולשים ברמה גבוהה מאוד.

 הגולש הכי טוב לא חייב להיות זה שעושה את הביצועים הכי מרשימים, אלא מי שהכי נהנה. באנגלית קוראים לזה Stoked, התרגום הכי טוב הוא נלהב או מרוגש. זה משהו שרואים בגישה שאנשים מביאים לגלישה שלהם.

 אני הכי נהנה לראות את הניצוץ בעיניים של אלה שתופסים את הגל הראשון שלהם, וגולש טוב זה מישהו שכבר תפס אלף גלים ועדיין יש לו את הניצוץ הזה. כשאני גולש ורואה מישהו גולש לידי על גלשן שלי, זה קודם כל מרגש. זה מלא הוקרת תודה על זה שהוא נתן את האמון שלו בי, ויש בזה גם המון פחד. לראות מישהו מנסה לעשות ביצוע ונופל, יש לי שם מלא אחריות. אני ממש מקבל את התחושה של איך שהוא גולש על הגלשן שבניתי.

אני מקווה שהדור הצעיר של הגולשים ישמור על הקהילה כמו שאנחנו שומרים עליה.

 בחודש שעבר הלכתי עם הבן שלי לראות תחרות גלישה בארץ. לקחתי אותו מהקייטנה, ואז קלטתי שהכל ריק. החבר'ה מתחרים במים ואין כמעט אף אחד שרואה אותם מהחוף. רציתי שהוא יספוג חוויה דומה לחוויות שעיצבו את הילדות שלי.

בשנת 1988 היו התחרויות של גזוז בחוף הילטון. היית מגיע לאזור הזה, והייתה שם התרגשות שיא, כמו להגיע לגמר בינלאומי. בתחרויות של שנות ה־80 וה־90 כל האזור היה מפוצץ. בלי אינסטגרם ובלי פייסבוק, כולם ידעו על זה וידעו שהם צריכים להגיע.

איש מקצוע אמיתי אף פעם לא מפסיק ללמוד.

עולם הגלישה משתנה כל יום, ואני כל הזמן מנסה לפרוץ גבולות חדשים, עם שייפים חדשים. מצד אחד זה מדע, עם מחוגות וחישובים הנדסיים, ומצד שני יש כאן מלא אינטואיציה ומלא ניסיון שבאים לידי ביטוי. בין אם אתה עובד עם גולש כמו טום קארן, שהוא פורץ דרך בכל דבר שהוא עושה, ובין אם אתה עובד עם מישהו שעבר עכשיו מסופט לגלשן הראשון שלו, מידת ההשקעה ומידת הרצינות חייבות להישאר זהות.

 אני עושה את זה כבר 14 שנים. ייצרתי כמעט 5,000 גלשנים בשתי הידיים שלי. בעולם של היום זה אחד הדברים האחרונים שבאמת יכול להיות קאסטום מייד. ומרגישים את זה מתחת לרגליים.

הנד שייפינג משאיר אותי ערני.

 מכונה זה דבר נפלא ומדהים, ולעתים כשאני משייף במקומות אחרים בעולם אני משתמש בה, אבל כשמשייפים עם הידיים מכניסים את האנרגיה לכל קימור של הגלשן. בקצב של העולם היום, יש משהו בעבודה עם הידיים שמשאיר אותי במצב מדיטטיבי.

הרבה שייפרים גדולים שעובדים עם מכונות עדיין עושים כל יום לפחות גלשן אחד עם הידיים.

הים נותן לישראל שפיות.

 גם עוד עשר שנים אני רואה את עצמי משייף גלשנים וגולש — ובתקווה מעביר את הידע שצברתי לילדים שלי. ולמרות כל המקומות בעולם שהגלישה לקחה אותי אליהם, מביאריץ ועד להתארח בבריכה הפרטית של קלי סלייטר, הגלישה בישראל זה איפה שהלב שלי נמצא.