"כשהייתי בן שנתיים וחצי, אמא שלי לקחה אותי לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של לאונרד ברנשטיין, שהיה חבר קרוב שלה, בהיכל התרבות. זה היה קונצרט שהוקלט לאלבום על ידי דויטשה גרמופון והכרטיסים שלנו היו על הבמה, מעל התזמורת. אני זוכר 2,500 איש מולי ומעליהם הפאנלים האקוסטיים של היכל התרבות. השילוב של אמא שלי, שפחדה שארעיש כפעוט בן שנתיים וחצי ואקלקל את ההקלטה, המוזיקה של באך והניצוח של לני, הפך את זה לחוויה בלתי נשכחת."

יובל שרים בלוס אנג'לס.

יובל שרים נולד אל תוך בית של אומנים. אימו עדי קפלן, שחקנית מצליחה ואביו אלדד שרים, מוזיקאי ומלחין מפורסם. קפלן ושרים היו שנים חלק מהטופ של תעשיית הבידור בארץ ויובל גדל בתיאטראות, אולפני הקלטות, ואולפני טלוויזיה. "בגיל שלוש וחצי הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות מלחין, תסריטאי, במאי, צלם, עורך, תאורן, מעצב תפאורה, ועוד כמה דברים. אנשים אמרו לי שאני לא יכול גם וגם וגם, אז בגיל 7 או 8, צמצמתי את הבחירה לבימוי קולנוע וטלוויזיה, והלחנה של מוזיקה. בגיל 4 כבר התחלתי שיעורי פסנתר, מתוך ידיעה שאני לא הולך להיות פסנתרן, אלא מלחין, אבל ההורים אמרו לי שללמוד פסנתר יעזור, וזה אכן עזר."

בגיל 4 כבר קראת תווים?

"בגיל 4 התחלתי ללמוד. קראתי וכתבתי תווים קצת אחר כך. בסביבות גיל 5, ידעתי שאני גם רוצה לביים . אני זוכר שכשהייתי בן 5 אבא שלי ניהל ועיבד מוזיקלית את המופע "ברנשים וחלומות". זה היה כשאחותי נולדה מאשתו השנייה. דברתי עם צדי צרפתי שביים את המופע. אני זוכר ששאלתי אותו שאלות כדי להבין מה התפקיד של הבמאי והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אמא שלי שיחקה בהרבה הצגות והייתי איתה בהרבה חזרות וצילומים, והאבא שלי הפיק אלבומים וניהל מוזיקלית המון מחזות זמר גדולים וגם עשה הרבה טלוויזיה, כך שביליתי עם הורים שלי הרבה זמן בעבודות שלהם, למדתי מהם המון וגם נורא נהניתי. כשהייתי בן 4 וחצי התחברתי עם התאורנים בהצגה שאמא שלי השתתפה בה והם נתנו לי לשחק עם התאורה לפני שההצגה התחילה, ויום אחד הם נתנו לי להפעיל את התאורה בהופעה עצמה, בשיר שיש בו הרבה שינויי תאורה מוזיקליים, זה היה כיף וגם קצת לא יאומן. אני זוכר שכבר מגיל שנה וחצי אני משחק עם תאורה ואור וצללים. הייתה לי משיכה לזה מגיל קטן."

מביים, מצלם ועורך. שרים

בכיתה ב' יובל עושה צעדים ראשונים נוספים אל עבר חלומו והולך לחוג דרמה, ואז באותה שנה, יום אחד כששמע ברדיו שבית ספר לאומניות הולך להיפתח, ידע שזה היעד הבא. "נגשתי לבחינות והתקבלתי גם לבית הספר לאומנויות וגם לבית הספר למחוננים. אבא שלי חשב שעדיף שאלך לבית ספר למחוננים, אבל אני רציתי ללכת לבית ספר לאומניות. כמו שאת רואה אני מוביל את הדרך, אף אחד לא לחץ עליי והוביל אותי. זה מה שאני רציתי."

גם בבית הספר לאומנויות הוא מתבקש לבחור. "התקבלתי גם למגמת המוזיקה וגם למגמת הדרמה והייתי צריך לבחור. בחרתי במגמת הדרמה, כי אמרתי לעצמי שמוזיקה זה משהו שאני יכול ללמוד גם מחוץ לבית הספר. ואכן למדתי מוזיקה בקונסרבטוריון, ואחר כך גם אצל מורים פרטיים". כשהוא לומד גם כתיבת מוזיקה בבית ספר בירושלים ומשלב הכל יחד, הגעגוע לקולנוע פועם בו תמיד והוא מתחיל בהמשך ללמוד תסריטאות באוניברסיטה הפתוחה.

אגב גם וגם, אז אתה גם כותב מוזיקה לסרטים שלך?

"לפעמים, אבל בדרך כלל לא. אם אני כותב, מביים, מצלם וערך סרט, כפי שעשיתי בשני הסרטים האחרונים, בשלב שצריך לעשות מוזיקה, שזה בסוף התהליך, אני כבר איבדתי את ה"טריות" וקשה לי להביט בסרט בעיניים חדשות. כדי לעשות מוזיקה לסרט צריך את המבט הזה, כדי לראות מה עבד ומה לא ואיך אפשר לעזור לסצנות שפחות עובדות עם המוזיקה. לכן, בסרטים שלי, כשאני צריך להביא את נקודת המבט של המלחין, נקודת המבט שלי כבר לא טרייה וזה הופך את זה לנורא קשה. בנוסף, אחת הסיבות שאני מאוד אוהב לביים זה שבימוי קורה דרך אינטראקציה ואני נהנה מאינטראקציה ומשיתוף פעולה יצירתי. כשאני מלחין לפרויקט שמישהו אחר מביים, זה אומר שאני משרת את הויז'ן שלו, וכשהויז'ן של הבמאי לא מאוד מלהיב או מעניין, התהליך די מתסכל."

גם בצבא היה לו חשוב לעסוק בתחום והוא שירת כמפיק וידאו בחיל האוויר. במהלך השירות הוא מקבל אישור מיוחד ועבד כמלחין בטלוויזיה. "כבר בגיל 19 מצאתי את עצמי מלחין מוזיקה לתוכנית "פריזר", תכנית קיץ של הטלוויזיה החינוכית 2, בהנחיית נתיב רובינזון ואור ישראלי. אחרי השירות הצבאי למדתי בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, ובמקביל עבדתי כעוזר הפקה בעונה הראשונה של הסדרה משפחה וחצי, בה גם התבקשתי להלחין את מוזיקת הפתיחה. כשהבמאי החליט שהוא רוצה שיר נושא ולא רק מוזיקת פתיחה, חיפשתי מישהו שיכתוב את מילות השיר, ותוך כדי חיפוש כותב, הגעתי אל חנה גולדברג האגדית. לא היה לי תקציב שתואם את מידותיה, אבל הייתה לה תחושת בטן ששווה לה לעבוד איתי, וכך קרה שיחד כתבנו את "תגיד תודה שיש לך עיניים" והעיבוד שההפקה בחרה הפך את השיר לבלדת רוק, אותה הצעתי לסי היימן שתשיר. ההפקה הסכימה והקלטנו סקיצה אצלי בבית, תוך כדי מעבר דירה. אחרי שעשו פיילוט, הבינו שצריך גם מוזיקה מקורית והם ביקשו ממני שאלחין להם מוזיקה לסדרה, כי במקור זה היה רק לעשות את שיר הפתיחה. זה היה בזמן שהייתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בסדרה "משפחה וחצי" הייתי עוזר הפקה, שכסטודנט לקולנוע בן 22 זה אחלה."

גם פה לא היה שרים עוזר הפקה מן השורה, כישרונותיו הבולטים נוצלו לצילום פתיח הסדרה שיצרה גלילה רון פדר עמית, בה כיכב נתן דטנר. בהמשך הוא מפתח קונספט לסדרת דרמה שJCS, אולפני הבירה, מאוד מתעניינים בה ובעצם ככה מבעוד מועד שרים עוזב את התואר באוניברסיטת תל אביב. הפרויקט בסופו של דבר לא יצא לפועל. "זה לא מה ששוק הטלוויזיה הישראלי חיפש באותה התקופה, כך שלמרות שקיבלנו תגובות נלהבות, פשוט לא היה למי למכור את זה בישראל של 1999".

"תגיד תודה שיש לך עיניים" היה להיט גדול. משם בעצם התחילה הדרך היצירתית שלך עם המשוררת והסופרת חנה גולדברג?

"כן, האמת ש21 שנה שאני וחנה חברים טובים. אנחנו בקשר כמעט יומיומי. מתייעצים על מופעים, שירים וספרים שהיא כותבת ומשתפים פעולה, כותבים שירים יחד. זה שתוף פעולה יצירתי יומיומי מתמשך, זה די מיוחד".

"אדם כמוני. לוס אנג'לס יכולה להיות מקום מסוכן למי שלא יודע מה הוא רוצה, כי היא נותנת המון חופש. עיר גדולה טיפוסית, כמו תל אביב, או כמו ניו יורק, שהיא יותר אגרסיבית, יש לה קצב משלה. הקצב של תל אביב הוא אחיד. העיר קובעת את הקצב. אל איי היא לא כזו, יש בה חופש מטורף. אני יכול להעביר יום רגוע או להיות בשיא הלחץ ואת הקצב אני מכתיב ולא העיר. העיר הזו לא מתנהגת באופן ברור. אין הכתבת קצב או אופי. הדבר המאפיין היחיד שאני יכול לומר זה שאנשים יותר מנומסים , זה קצת מלאכותי אבל לטעמי, נחמד. מלבד זה אין מאפיין של ממש וזה נותן הרבה חופש לחיות את החיים שלך איך שאת רוצה. מה שבאמת חשוב לי פה זה הריכוז הלא ייאמן בכמותו ואיכותו של כישרונות. ובמקצועות בהם אני עוסק שיתופי פעולה זה חשוב יש פה הזדמנויות יוצאות דופן ליצירה. אמנם בשנים האחרונות הכל התפתח אומנותית בעשייה הקולנועית והטלוויזיונית בארץ ואני שמח לראות את זה ועדיין, בהרבה מקרים, את סוג הפרויקטים שמעניין אותי לעשות, לא אוכל לעשות בישראל, זה עדיין מחוץ לגבולות הסגנון או תחומי העניין שמופק בארץ. "

כי נהיית אמריקאי?

"לא, זה מאז ומתמיד זה היה ככה. זה פשוט הדברים שמעניינים אותי. הפורמט של סדרת הדרמה שפתחתי אז, לפני 20 שנה, עדיין חדשני ופורץ גבולות היום. עד היום לא ראיתי שום דבר שדומה לזה. המשכתי לעבוד על איפצ'י ודיפצ'י מארה"ב, בהמשך עבדתי על סרט סטודנטים בUSC, שוחחתי עם מלחין הולנדי כדי שיכתוב עבורו מוזיקה. התחברנו והוא סיפר לי שהוא גם מפתח ספריות סאונד למוזיקאים. השמעתי לו שיר שעשיתי עם דגימות סקסופון שהכנתי בעצמי בשביל אפצ'י ודיפצ'י. הוא מאוד התפעל מזה ואמר שאני חייב לצאת עם זה לשוק, אבל לא חשבתי שזה מספיק רציני. שנה שלמה אחרי שדחק בי לעשות עם זה משהו, החלטתי להקשיב לו והצעתי לעמית איצקוביץ', הסקסופוניסט שדגמתי, שבדיוק הגיע ללמוד אצל מורים אגדיים שהעריץ בניו יורק , הצעתי לו להקליט דגימות יותר לעומק. הוא היה מעוניין והוא הזכיר לי שבנוסף לכך שהוא מוזיקאי, הוא גם מפתח תוכנה. זה היה ב2004, חמישה חודשים של שיחות בין ניו יורק ולוס אנג'לס התחלנו להקליט. וככה בעצם הוקמה חברת "fable sounds" . הקלטנו מוצר שנקרא "ברודווי ביג בנד", תוכנת כלי ווירטאלי שמשתמשת בספריה של מספר גדול מאוד של דגימות קול, שמאפשרת לנגן על מקלדת כלים כמו סקסופונים, וחצוצרות, כך שיישמעו כמו הכלים האמיתיים. הקלטנו מספר גדול ומגוון של כלים וזה לקח כמעט שנתיים להקליט הכל. עד היום אין ספרייה שהצליחה להגיע לרמה הזו. ב2007 המוצר הראשון הושק."

על מה עבדת או אתה עובד לאחרונה?

"יש לי פרויקט של סרט קצר שיצא ב2017 בשם babies”" שקצר הצלחה מסחררת בעשרות פסטיבלים וזכה ב42 פרסים. אני מסיים עוד סרט קצת פחות קצר, שכתבתי וביימתי – “Invisible Lines”, שהוא דרמה פוליטית על מושל שרץ לבחירה מחדש וימים לפני הבחירות עולות נגדו האשמות של הטרדות מיניות. הסרט מתייחס לתנועת ה”מי טו” מזווית שונה. במקביל, ביימתי ביוני האחרון, שתי הצגות לפסטיבל הוליווד פרינג' שכתב סטיבן פייף: “Blue Kiss” ו “Feeling Lucky”.ההצגות התקבלו באולמות מלאים וגרפו שבחים וביקורות מעולות.

בנוסף, פיתחתי עם פייף גרסה קולנועית לBlue Kiss ואנחנו בודקים אופציה להפקה שלו כסרט באורך מלא. זה פרויקט שקורם עור וגידים וכבר יש כמה שחקנים מוכרים רוצים לקחת בו חלק."

מה הפרויקט הכי מצליח שלך, שאתה הכי גאה בו?

הסרט “Babies” עם כל הפרסים שגורף, מאוד מעודד ופותח דלתות לעתיד, וההצלחה של “Fable Sounds” מאוד פתחה דלתות. זו טכנולוגיה שבשימוש בSNL, קונאן א'ובריין, מחזה זמר בברודווי, אלישיה קיז הייתה אחת הלקוחות הראשונים, הקלידן שמנגן עם פול מקרטני ופול סיימון משתמש בה, זה בשימוש בסרטים ובסדרות , בטופ תעשיית המוזיקה, הטלוויזיה, הקולנוע והתיאטרון. זה פחות גאווה שלי כאומן אבל בהחלט פתח הרבה דלתות. זו הייתה תופעת לוואי לא צפויה. אני גאה גם בפרויקטים שעבדתי עליהם מזמן ושעדיין מושמעים ברדיו . זה עונג גדול שהיצירה שלך ממשיכה לחיות ולהיות חלק מהתרבות והחיים של אנשים גם הרבה שנים אחרי שנכתבה."

יש משהו כזה שקרה לאחרונה?

"תגיד תודה שיש לך עיניים ממשיך להיות מושמע כל הזמן. שמעת אותו בגלגל"צ בשבוע שעבר. לפני כמה שנים, קיבלתי מייל ממעריצות אמריקאיות מבוגרות של איפצ'י ודיפצ'י . מסתבר שבארה"ב משתמשים בסדרה הזו כדי ללמד עברית."

ומה החלום הרטוב?

"פרויקטים קולנועיים שפיתחתי, ושל מחזות זמר שהפיתוח שלהם רץ כבר שנים ואני רוצה להגשים אותם. ואני אגשים אותם. כאומן יש דברים שאתה רוצה להגיד דרך האומנות שלך ובשלב הזה בו אני נמצא, מאוד חשוב להביא סגנון מאוד מיוחד אחרת אתה נעלם באוסף אנשים שהם יוצרי תוכן מה שנקרא. אני רוצה שיהיה להם צבע ברור וייחודי. אני מרגיש שאלו פרויקטים עם פוטנציאל להיות משהו מיוחד, שימשכו תשומת לב אלי כיוצר. אני מאמין שהם יבלטו החוצה, למרות שברור לי שלא כל פרויקט יהיה פריצת דרך סגנונית. אני רוצה לעבוד בטופ תעשיית הקולנוע כיוצר שעושה את הפרויקטים שמעניין אותו לעשות באופן קונסיסטנטי כולל פרויקטים מוזיקליים כמו מחזות זמר וגם תקליטים. הוצאתי סינגל כמבצע בזמנו בישראל, בשם: "אין קברניט בחללית". התזמון שהוא יצא יא בו התברר כבעיתי, ובכלל החוויה הזו הבהירה לי ולחנה שיש לעשות תיקוני מסלול. הפרויקט עם חנה ייצא עם שנה הבאה כנראה, ויהיה פרויקט שהטקסטורה שלו מבחינת הפקה ותוכן יהיה יותר עכשווי. בשורה אחת הייתי עונה לעבוד בבימוי סרטי קולנוע, ובין פרויקטים לעשות מוזיקה".

יש מישהו שהיית רוצה לעבוד אתו?

" שחקן שחשבתי עליו מספר פעמים זה אנתוני הופקינס, אבל כל פרויקט זה מישהו אחר. למשל, נורא רציתי ללהק את קווין ספייסי למחזמר שלי אבל לאחר נפילתו עם תחילת תנועת ה #meToo זה כבר לא נראה רעיון כל כך טוב, מבחינת היכולת להביא מימון ולהשיג הפצה. הבנתי שלא כדאי לומר עם מי רוצים לעבוד עד שזה כבר קורה כי הסיטואציה משתנה כל הזמן וכל פרויקט מצריך דברים שונים."

גם בחלומות שלו שרים לא נכנע לדרישה לבחור. אלא הוא תמיד בוחר בגם וגם . "אני חושב שגם הזמן להתחיל משפחה- אני היום בן 43 וזה משהו שאני רואה באופק הקרוב".