.jpg)
למה הם לא מתחילים איתך, לפני שאת מפסיקה לרצות
אם את רוצה זוגיות את צריכה לשדר לעולם שאת בעניין: תסתכלי בעיניים, תציעי צ'ייסר, תפתחי בשיחת כלום ושום דבר עם מי שלצידך. אולי תגלי עולם, אולי לא, אבל אם לא תנסי, איך תדעי? איך הוא יידע? ואולי האביר על הסוס הלבן מחכה לך בפגישה סתמית באמצע היום
כבר שכחתי איך זה לשבת לבד על הבר כשהדייט שלך מאחר בהגזמה. אם הייתי ממתינה לגבר, הייתי אורזת את עצמי ומדדה על הסטילטו החוצה, אבל חיכיתי לחברה שמחבבת כניסות אופנתיות, שלא לדבר על זה שהירידה מהכסא הגבוה נדמתה כבלתי אנושית לנוכח שילוב מהמם של וויסקי ועקבים.
הרבה זמן לא יצאתי לבילוי בלי בן הזוג, בטח לא לבר הכי לוהט עם כל היפים והיפות של תל אביב. בזמן שחיכיתי, ניסיתי להיזכר איך זה להיות גרושה טרייה, אבל הרגשתי כמו לחם כוסמין שחיכה יותר מדי זמן על השיש.
הברמן פלירטט איתי כאילו אני המורה שלו לגאוגרפיה, סיפר לי שהוא עוזב את המקצוע כדי להיות סוכן ביטוח, וכשבטעות מזג לי צ'ייסר שלא ביקשתי שפך אותו בחזרה לבקבוק במקום להגיד "יאללה, עליי, לחיים!" אני מאחלת לו להתברג מהר בעסקי הביטוח, כי הוא לגמרי נטל ממני את שמחת החיים שהיתה לי.
משמאלי ישב תייר אמריקאי חנוט בחליפה, מימיני ישראלי בטישירט. שניהם נראו משועממים ומצפים באותה מידה. אף אחד מהם לא הסתכל עליי.
הזמנתי וויסקי.
שיחקתי בטלפון.
ביקשתי מסוכן הביטוח שיצלם אותי.
העליתי תמונה לאינסטה.
החלטתי שהיא לא טובה ומחקתי אותה.
אני לא יודעת אם השמיעה נדפקה לי ממוזיקת מועדונים שרקדתי לאחר תום נישואיי, או שזה באמת נכון ויש גיל שבו את מבקשת להנמיך את הסאונד. המוזיקה המעולה היתה בווליום בלתי נסבל, בקושי שמעתי את עצמי חושבת, אבל מחשבה אחת דווקא נשמעה יופי: איך מישהו יכול בכלל להתחיל עם מישהי בכזה רעש? המחשבה הזו נשמעה לי הגיונית לגמרי, כי האלטרנטיבה פחות נראתה לי.
זה לא שרציתי שיתחילו איתי כמו שלא רציתי שלא יתחילו איתי. רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין אטרקטיבית ושאם הייתי בשוק הג"וג ומג"וג עדיין הייתי מוצר בעל ערך.
כשהאמריקאי והישראלי שיחקו בכוסות שלהם יכולתי רק לחשוב: אני זקנה בת חמישים, יכולה להיות אמא של כל מי שמבלה פה. נכון שגם שני הגברים לא בני עשרים, אבל הם מתעניינים בבנות עשרים. זהו. איבדתי את זה. אני צריכה בוטוקס, שאיבת שומן ומעדר. מעניין אם יש ברים בבתי אבות, איזה דיכאון.
הזמנתי עוד משקה. החברה סימסה שהיא בדיוק ממש עוד רגע בדרך. מכיוון שנותר לי זמן להרוג לפני שאני הורגת אותה, החלטתי להפסיק עם סיפורי האימה שלי על עצמי ולהנפיק סיפורים חדשים:
סיפור א:
האמריקאי יושב לבד כי אין לו עם מי לבלות. הוא לא מכיר את השפה ואת התושבים, הוא אומלל, ביישן, מת לדבר איתי ולא יודע איך. הישראלי בטח יודע מי אני ושיש לי חבר. עוד לא איבדתי את זה, רק את השפיות, בקטנה.
סיפור ב:
חברה של האמריקאי נטשה אותו, הוא שונא נשים, לא בא לו על אף אחת. לישראלי גם אין חברה, אבל ממתי גבר ישראלי עושה צעד?
סיפור ג:
הם מחכים לראות למי אני מחכה. אולי תיכף יתיישב לצידי גבר והם יתפדחו, ממש אבירי מצידם!
סיפור ד:
יש להם בנות זוג והם נאמנים.
בדיוק כשהמצאתי סיפור חדש, החברה הגיעה ושכחתי שחוץ מאיתנו יש עוד אנשים מסביב. כשהרמנו את הראש (כדי להזמין עוד דרינק) ראיתי שהגבר האמריקאי עדיין לבד ונראה בודד מאוד, והישראלי מוקף בחבורה עליזה ופטפטנית. חייכנו אליהם והם חייכו אלינו.
לכל אחד יש את הסיפור שלו. אנחנו לא יכולים לדעת מהו. אפשר לנחש, להמציא, אבל זו לא האמת, זו בדיה שנספר לעצמנו. גם הם סיפרו לעצמם סיפורים על אודותיי: אולי הם חשבו שאני מעדיפה להיות לבד, אולי חשבו שיש לי בן זוג, אולי פחדו מדחייה, אולי התביישו, אולי לא הייתי הטעם שלהם.
הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו שומרים עלינו שלא ניעלב, משאירים אותנו באזור הנוחות המוכר לנו, אבל עד שלא נעשה צעד ונצא מהמחשבות הווירטואליות לעולם האמיתי, לא נדע את האמת.
אם את רוצה זוגיות את צריכה לשדר לעולם שאת בעניין: תסתכלי בעיניים, תציעי צ'ייסר, תפתחי בשיחת כלום ושום דבר עם מי שלצידך. אולי תגלי עולם, אולי לא, אבל אם לא תנסי, איך תדעי? איך הוא יידע?
חזרתי הביתה מהבר והשתחלתי למיטה. "איך היה?" שאל החבר שלי מתוך שינה. היה לו קול מנומנם, אבל יכולתי לקרוא את הסיפור שסיפר לעצמו על בת הזוג שלו, שעלתה על נצנצים ועקבים בלעדיו. חיבקתי אותו ונזכרתי כמה ברים מעושנים הייתי צריכה לעבור עד שמצאתי את האחד שלי באמצע היום, באמצע שומקום.
סופשבוע מהנה,
גאיה קורן
גאיה קורן. מטפלת בשיטת "אני מלכה ", מנטורית להערכה עצמית, ועיתונאית בידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת 
