עמיר פרץ הוא שומר הלילה במוזיאון "העבודה"
בישראל, אג'נדה כלכלית או עדתית לא תיקח אותך רחוק. אבל פרץ דחה ביטחוניסטים כמו ברק ויאיר גולן, וגזר את גורלו: זמנו בראש המפלגה קצוב
בתחילת שנות ה-80 נגררה המערכת הפוליטית לסדר יום שעסק בנושא העדתי. האירוע הביזארי, שהפך לאחד מסמלי התקופה, היה נאומו של הבדרן דודו טופז בעצרת בחירות של המערך ב-1981, שבה כינה את בוחרי הליכוד כצ'חצ'חים, המשרתים כשין-גימלים אם הם בכלל מתגייסים לצבא. מנחם בגין הגיב למחרת בנאום משלו על הפגיעה ב"אחינו בני עדות המזרח", שעזר לו לזכות בבחירות באותה שנה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ראשי הליכוד, רובם יוצאי פולין, הבינו שאי אפשר להסתפק בנאומים מתלהמים והקימו את נבחרת ראשי עיירות הפיתוח שכללה את משה קצב, מאיר שטרית, דוד מגן, עלי עובדיה, שאול עמור ואחרים. אלה הופיעו בתשדירים והציגו את הקיפוח המתמשך של המזרחים בידי המערך.
המערך הגיב בהקמת נבחרת ראשי עיירות הפיתוח משלו. הדמות הבולטת שבהם הייתה של עמיר פרץ, יליד מרוקו, ששימש ראש מועצת שדרות ולאחר מכן חבר כנסת. רוב תושבי המקום הצביעו לליכוד בבחירות הארציות, אך במישור המקומי הם תמכו באיש המערך שלא הסתיר את עמדותיו המדיניות השמאלניות. הוא היה חבר "השמינייה" - חברי כנסת שנמנו על האגף היוני במפלגה. כששאלו אותו לפשר שפמו הענק באותה עת הוא נהג להשיב בחיוך: "מהצד אני דומה לברל כצנלסון".
יצחק רבין זיהה אותו בבחירות 1992 כנכס אלקטורלי שיאפשר לו לחדור למקומות שנחשבו למעוזי ליכוד. פרץ נלווה אליו בכל סיוריו בעיירות הפיתוח בדרום והיה מציג אותו בכנסים כ"ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל". בסרטונים מאותה תקופה הצטייר דווקא פרץ כדמות המרשימה מבין השניים, וכנואם טבעי שמשתלט על ציבור הנאספים בקולו החזק. רבין נראה ביישן ומכווץ בעמידתו ושידר חוסר נינוחות כאשר דיבר אל אנשי עיירות הפיתוח.
בחירות 2019 - טורים נוספים:
- ניצחונה של הנמסיס של בנימין נתניהו
- חרדים, ערבים, גבול. למה לא מדברים על זה?
- הנוסטלגיה המופרכת של עמיר פרץ
פרץ שינה כיוון מאז. הוא החליט לנטוש את העיסוק של בתחום המדיני ולהתמקד כמעט רק בצד החברתי. ב-1995 הוא נבחר ליו"ר ההסתדרות וב-1999 פרש ממפלגת העבודה והקים את הרשימה החברתית "עם אחד". רק לימים חזר למפלגת האם שלו.
העימותים שלו כראש ההסתדרות עם שר האוצר בנימין נתניהו בממשלת אריאל שרון, זכו לחשיפה תקשורתית רבה והעלו את קרנו בעיני חברי העבודה, ואכן פרץ ניצח בבחירות לתפקיד יושב הראש שלה. בבחירות 2006 התמקד פרץ רק בנושאי האבטלה והשכר ונטש את האפיון המדיני ההיסטורי שלה. הוא קיבל אמנם 19 מנדטים, אבל קדימה "המדינית" קיבלה 29 מנדטים והרכיבה את הממשלה.
והנה, הפלא ופלא, כאשר הצטרף לממשלת אהוד אולמרט, הוא לא נאבק לקבל את תיק האוצר אלא התמנה לשר הביטחון. פרץ סבר שהתפקיד הזה יעניק לו את ההילה הביטחונית שתאפשר לו להתמודד על ראשות הממשלה בעתיד. מכאן החלה הנפילה: מספר חודשים לאחר שהחל בתפקידו פרצה מלחמת לבנון השנייה והוא הוצג כאחד האשמים בכישלונה, בידי ועדת השופט וינוגרד שחקרה אותה. והיה גם התצלום המפורסם שלו כשהוא צופה בתרגיל צה"לי במשקפת עם עדשות מכוסות.
הסיפור הזה נדבק אליו משום שלפרץ יש קשיים ביצירת הדימוי הציבורי שלו. משהו בהופעה הרגשנית והצעקנית שלו מזמין לגלוג בקרב הצופים. ראובן אדלר, האסטרטג של קדימה, אמר עליו בישיבת הצוות שלו בבחירות 2006: "אני רוצה לעשות את פרץ פתטי... אם אנחנו לא נדבר על פרץ, אף אחד לא ידבר עליו. הוא לאט-לאט נעלם ונשאר רק השפם".
פרץ הפך ללא רלוונטי במפלגת העבודה בשל תדמית הלוזר שדבקה בו לאחר שהפסיד בשלוש התמודדויות לראשות העבודה, וגם משום היותו שחקן מוגבל במגרש הפוליטי. העיסוק בנושא החברתי הוא עדיין עלה תאנה למירוק מצפונם של המפא"יניקים בשל הדרת המזרחים בשנותיה הראשונות של המדינה. אי אפשר להמשיך לשכב לנצח על ספת הפסיכולוג, להכות על חטא ולרצות להיות גם אלטרנטיבה שלטונית.
מפלגות "חברתיות", בוודאי כיום, הן מנה ראשונה במערכת הפוליטית ולא ארוחה שלמה. "עם אחד" של פרץ זכתה ב-1999 בשני מנדטים, "כולנו" של כחלון קיבלה ארבעה מנדטים בבחירות האחרונות ו"גשר" של אורלי לוי אבקסיס לא עברה את אחוז החסימה. מפלגות שלטון רלוונטיות חייבות להציג יכולת להתמודד גם עם נושאים ביטחוניים ומדיניים.
נתניהו מעמיק את העיסוק באיום האירני ומייצר גם ערוץ מדיני באמצעות "תכנית המאה" של טראמפ. ומה עשה פרץ? הוא לא חיזק את הצד החלש הזה שלו עם רשימת "ישראל דמוקרטית", של אהוד ברק ושל סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן, שמסוגלת להתמודד עם סדר יום ביטחוני ומדיני. התשובה שלו הייתה לעבות עוד יותר את הדימוי החברתי של העבודה בצירופה של "גשר". רק במתמטיקה מינוס כפול מינוס זה פלוס.
פרץ לא הולך להוביל את מפלגתו לדרך חדשה. הוא התמנה לשומר הלילה במוזיאון מפלגת העבודה, עד שמישהו יגיע ויחזיר את המוצגים ההיסטוריים שלה להווה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
ד"ר ברוך לשם
מומלצים