ידעתי שהיא מחליפה סדינים אחרי כל בגידה

החיים לא מכינים אותך לרגע הזה(צילום: Shutterstock)

אני ושירה כבר לא, כמו שכתבו בעיתונים. כבר התרגלתי להתעורר בלעדיה מוקדם בבוקר, ובכל פעם שאני מביט באור השמש, אני שואל את עצמי האם משהו היה שונה אם שערה היה נותר אדום? הלוואי שיכולתי לספר לכם שהיא זו שעזבה את ביתנו והשאירה אחריה פינות שבהן עדיין אפשר להסניף את הבושם שלה, אך הפעם מדורי הרכילות צדקו - זה אני שעזבתי את הבית באותו לילה, וכל מה שיש לי כרגע כדי לזכור את ריחה הוא סוודר אחד וזוג תחתונים אחד שלה, שגנבתי מביתנו באחת הפעמים, והם נמצאים אצלי בשקית בארון.

עוד בנושא:

כשבעלך מפלרטט עם המנחה שלך לכתיבה

עידן הגברים החדש: לקחת אחריות ולסלוח

לכל גבר או אישה הייתה פעם בארון שקית כזו, ואם לא הייתה אז חבל. השקית הזאת מחזיקה בפנים את הריח שלו או שלה, משהו להסניף ממנו את העבר, לקחת אותו עמוק לריאות ולקוות שהוא יגיע איכשהו שוב ללב ויעורר בו את התחושות שהפעילו אותו מלכתחילה. אין ספק שאדם הוא חיה מוזרה. מכל החיות, רק אנחנו מנסים לחזור לעבר. זו הסיבה שגם שנים אחרי כן, תראו את הרומנטיקן מציץ לעבר הספסל שבו התנשק בפעם הראשונה, ואת האישה הזאת שמתקשה לעבור ליד החנות שבה ליבה נשבר לרסיסים בפעם האחרונה.

"ידעתי שהיא מחליפה סדינים אחרי שהם מזדיינים"(צילום: Shutterstock)

העזיבה שלי הייתה חפוזה, כועסת, עזבתי כי חששתי שאם אשאר שם עוד דקה אחת, משהו רע יקרה. לקחתי את תיק חדר הכושר ודחסתי לתוכו פיסות בגדים וחיים. יצאתי בלי להביט לאחור, אולי מתוך הרגל, הבטתי קדימה לבדוק שאין פפראצי שינציח את מנוסתי מהריב. המחשבה שקיננה בי היתה שזה רק ליום-יומיים, שאהבתי אליה תגבר על ההיגיון שזעק לעזוב. אפילו לא זרקתי מבט שטוף קנאה לאחור, רק צעדתי החוצה מחיי אל הלא נודע.

הריבים הקשים החלו חצי שנה קודם, כשהתחלתי להבין. כשראיתי אותה מחייכת כמו בת 16 אל עבר צג הפלאפון בארבע לפנות בוקר ומקלידה. יש שעות ששייכות לאוהבים, אמרתי לה פעם, והיא התעלמה והמשיכה. גם אני הייתי עסוק בלהתעלם. אולי עשיתי זאת מתוך התת מודע. הייתי חוזר מהופעות ורואה בארון שתי כוסות יין שעליהן עדיין נוטפות טיפות מים, או עטיפת גבינה צרפתית בפח. ידעתי שהוא היה שם, ולא דיברתי כי פחדתי לאבד אותה, את עולמי. הייתי צריך לשנוא אותה או את מי שהיא נהייתה כדי שאוכל לקום וללכת.

אני עדיין זוכר בדיוק את הרגע שבו התפוצצתי עליה, כמעט בלי שליטה, יריתי עליה את כל המילים ובפנים חששתי ממה שאני עוד עלול לומר. אני לא איש פיזי, מעולם לא הייתי, מלבד בחדר המיטות. מילים הן הנשק הרך שלי, אך כשהן משולבות עם עצבנות הן יכולות להיות קטלניות. אני יודע מה הרתיח אותי וגרם לי לעזוב - זה היה הזלזול שלה. לא לאינטליגנציה שלי (בה היא זלזלה ממזמן), אלא בנוחות שלי. ידעתי שהיא מחליפה סדינים אחרי שהם מזדיינים. כשהייתי חוזר לבד בלילה הם תמיד היו במכונה, בזמן שהכוסות הרטובות התייבשו להן בארון. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, הוא כנראה עייף אותה מידי בכדי שיהיה לה כוח להחליף סדינים. היא נרדמה איתם ואני לא התכוונתי לישון בתוך ריח הבושם ובין כתמי הזיעה של הבחור שזיין את אשתי מאחורי גבי.

היה שם רגע אחד, לפני שצרחתי עליה והערתי אותה משנתה, שבו תהיתי אם זה טוב שאיתי וענבר כבר גדולים ונמצאים בצבא. מצד אחד, העובדה שהם לא היו שם תמנע מהם צלקות נפשיות לכל החיים כי הם יחמיצו את הריב של הוריהם. מצד שני, לו היו שם אולי היא לא הייתה מביאה אותו הנה מלכתחילה. עזבתי בבושה צוננת שמורכבת משני חלקים - הראשון הוא של כישלון מערכת היחסים שלנו וחוסר היכולת לשמר את האהבה שפעם בקעה בכל נים ונים בגופנו, והשני היה הבגידה.

כשהמילים קרובות לקירות ליבך

החיים מכינים אותך כמעט להכול. חברויות בבית הספר מכינות אותך לחיי החברה, טעויות שעשית עם אהובת נעורייך לימדו אותך לא לשוב עליהם עם אלו שבאו אחרי הצבא. אפילו הלוויות של סבך וסבתך מכינות אותך לרגע בו תקבור את הורייך. רק לדבר אחד בחיים לא המציאו כללי התנהגות - לרגע שבו אתה מגלה את אשתך בוגדת בך. אף סרט שתראה או שיר שתשיר לעצמך או על הבמה בקיסריה, לא יוכל להכין אותך לרגע שבו המילים יהיו כל כך קרובות לקירות ליבך.

פרידות הן דבר מוזר, אתם יודעים? בסרטים ובשירים, אפילו באלו שאני כתבתי עד היום, אנחנו מציירים אותם כנקודה, כסוף פסוק, ככאב חד, קשה ואימתני שקורה במהרה. האמת היא שפרידה היא אחד התהליכים הכי איטיים שיש ללב להציע. אל תאמינו לגרושים שאומרים לכם שהם נפרדו כידידים. בפרידות תמיד צריך אחד שיהיה לו מספיק אומץ להעיף את האחר או לעזוב בעצמו את הבית.

לא הלכתי למלון. ישנתי יומיים על הספה אצל ההורים בתל אביב ואז שכרתי דירה בהרצליה. לא רציתי לשוב לתל אביב בכדי שאשב כמו פיתיון כפול בבית קפה, פעם אחת לצלמים ופעם שנייה לדוגמנית סוג ז' שהופיעה ב'אח הגדול' וחושבת שהיא תוכל להישאר אטרקטיבית בזכות היותה הריבאונד שלי. אבל אני בורח מהעיקר, הרי אתם רוצים לשמוע מה באמת קרה, לא? ממני גידי חלפי הגדול, שאיבד את אהבתו הגדולה. לא מעיתונאים מרכלים, אלא ממני, במילותיי, איך האישה שתמיד הייתה זו שהייתי מקדיש לה את "בלילה את קצת אחרת, קצת יותר טובה..." (דמיינו אותי שר). ואני מבטיח לספר לכם הכל בפרק הבא. מוזמנים להמשיך לעקוב.

- המשך יבוא -

הטור שאתם קוראים נכתב על ידי אדם ששמו שמור במערכת. גידי חלפי הוא דמות פיקטיבית וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. הקשר היחידי של הטור הזה ויתר הטורים שיבואו של גידי חלפי למציאות הוא ההשראה. סדרת הטורים נכתבה בהשראת השיר Tangled up in blue של הזמר בוב דילן.