הרי אסור לדבר על "שלום". בטח ביום כזה

השיח על הסדר מדיני נעדר ממערכת הבחירות עוד לפני רצח דביר שורק. זה הרי דורש לצאת מתבנית השחור-לבן של חיינו, ולמי יש כוח לדיון מעמיק

איילת נחמיאס ורביןפורסם: 08.08.19 , 16:17

דביר שורק(באדיבות המשפחה)

דווקא ביום הזה, עם הכאב על רצח דביר שורק, עולה השאלה מדוע נעדר ה"שלום" ממערכת הבחירות המתקרבת. באותה מידה אפשר לשאול זאת גם על מערכות הבחירות הקודמות, שמהן נעדרה החתירה לשלום משמאל, או החתירה להסדר מדיני - עיבוד מילולי לצורכי נוחות פוליטית - מימין.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ביום כזה, שבו נמצא חייל ישיבה צעיר כשהוא מוטל מת בדקירותיו, מלכתחילה קשה לכתוב בכלל את המילה "שלום". כבני אדם פוליטיים אנחנו יכולים לצפות לשתי תגובות: הראשונה שוללת מכל וכל את הציפיה להגיע אי-פעם להסדר. בראשי מהדהד קול האומר "אין שום סיכוי להגיע להסדר עם הרוצחים המוסתים האלה". מנגד, קול שני מאמין באמונה שלמה, גם ביום הזה, שאילו כבר היה הסדר, אילו היה שלום, דביר שורק לא היה נרצח.

במציאות הזאת לא נותר מקום לקולות האמצע. גם לקול שלי, אני יודעת, היה קשה להקשיב. אני שרוצה שנחזור לשולחן המו"מ, אבל נאבקתי בוועדת החוץ והביטחון לטובת החוק לקיזוז כספי טרור שיזמו אבי דיכטר ואלעזר שטרן; אני שיודעת שמדינות ערב חשובות ויש משמעות לשיפור היחסים עמן, אבל שאין שום דרך לייצר הסדר – יהיה אשר יהיה - בלי הפלסטינים.

כי יודע המרכז הפוליטי שבו נמצאים רוב הישראלים, גם אם רק בליבו, שאסור להגיע למדינה דו-לאומית, אבל באותה מידה הוא חושש מכך שאין עם מי לעשות הסדר אמיתי, ושגם אם ניפרד מהפלסטינים תוך קביעת הסדרי ביטחון משמעותיים, השקט המיוחל לא יבוא.

וכן, אני מאמינה באמת שלמעט קיצונים משני הצדדים, הרוב המכריע רוצה בשקט. אבל גם פוליטיקאים שלא יאמרו זאת בקול רם יודעים שהרצח הבוקר בוצע באכזריות שמרחיקה את היכולת להשיב את האמונה הבסיסית בהסדר כלשהו בין העמים.

כך או אחרת, את המילה "שלום" קשה לכתוב ביום כזה.

אז למה בכל זאת נעדר מקמפיין הבחירות מה שלכאורה הבחין בעבר בין תפיסות העולם בימין ובשמאל? אלה לא רק בקרים קשים כאלה, אלא גם הזמן שחלף מהפעם האחרונה שהרגשנו תחושת סיכוי ותקווה, התודעה שהשתנתה נוכח המציאות הביטחונית שנוצרה בגבול עזה, ולמעשה גם באיו"ש ובארץ כולה. וכן, גם עייפות החומר.

פעם הימין יכול היה להבטיח שלעולם לא יהיו עוד נסיגות וכך יובטח ביטחוננו, והשמאל יכול היה להתחייב לביטחון אבסולוטי שיבוא עם ההיפרדות מהפלסטינים. אבל כיום יודעים בשני הצדדים שהמציאות מורכבת הרבה יותר ואי אפשר לתרגם אותה לפאנץ' קליט של קמפיינים. אז מה עושים? ממשיכים להעדיף הטחת האשמות על פני שיח אמיתי שיאפשר לברר לעומק איך פותרים את המצב.

בעולם רדוד ודיכוטומי שכולו שחור או לבן, "שלום" היא מילה מורכבת מדי בשביל בחירות. המילה "שלום", והתפילה היומיומית של כל יהודי לעושה שלום במרומיו, הפכו אסורות מבחינה פוליטית.

לפני כמה חודשים שאלתי את בנימין נתניהו מדוע הוא לא מבטל את הסכמי אוסלו, שנתפסים בימין כשורש כל רע. תשובתו השקטה הייתה ברורה. עדיפים ההסכמים הקיימים על פני ביטולם. אני מבינה אותו כמובן. אבל האם זה מונע ממנו לחדול ולהטיח בשמאל שהוא אחראי לפיגועים אף שרוב האינתיפאדה השנייה התנהלה תחת יו"ר הליכוד אריאל שרון? התשובה היא כמובן שלא. כי זה קמפיין. כל הקדנציה היא קמפיין.

המדהים הוא שכולם מבינים שאין אלטרנטיבה אמיתית בדמות סיפוח ללא זכויות לפלסטינים, אבל הפוסט בפייסבוק, הציוץ בטוויטר והמיקרופונים של כלי התקשורת סובלים הכול. וכל זאת כשכולנו יודעים מזמן שאנחנו והם לא הולכים לשום מקום.

בינתיים הלב יוצא אל משפחת שורק ואל עפרה. רבים ימשיכו להתפלל באמונה שלמה "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו אמן". זה אולי אסור בקמפיין, אבל עדיין מותר, ואפילו רצוי, בתפילותינו.