הארד קור

(צילום: טל שחר)

כבר קרה שנגמרו לי הביצים, כבר קרה שפתחתי את דלת המקרר וגיליתי לחרדתי שנותרה בו עגבנייה אחרונה לכריך של הבוקר, כבר אירע שנתקעתי ללא גבינה או שלא נמצא בשר מאחורי שקיות הקפואים שבפריזר, אבל דבר אחד תמיד תמצאו בביתי: בקבוק של וודקה קפואה.

על המדפים שמעל שולחן האוכל אמנם דרים להם בכיף כמעט כל בני משפחת האלכוהול. מסוגים נדירים של וויסקי, דרך טקילה, רום, ג'ין, קוניאק — יו ניים איט. אבל במקפיא — טוב נו, חוץ מאיזו בחרובקה שהביאה פעם חברה צ'כית, לדעתי עוד מימי האביב של פראג, ושלא זרקתי מטעמים רגשיים — תהיה תמיד וודקה.

כי לא כל שעה טובה לוויסקי, לא כל עת יאה לגראפה, לא כל יום הוא יום לקוניאק, וטקילה היא בכלל סטייט אוף מיינד ולא דרינק. אבל וודקה קפואה? ובכן, לעולם לא תדע מתי ייכנס בדלת חבר במשבר או מתי תשרה על האישה רוח שטות. לצד צ'ולנט בחורף או לצד דג מלוח בקיץ, וודקה קפואה היא סוג של פק"ל, עזרה ראשונה לנפש פצועה.

עד לשנות ה־80 של המאה הקודמת לא הכירו כאן משקאות קפואים, או משקאות בכלל. הטרנד היה פינה־קולדה, הוויסקי שהיו מביאים מהדיוטי פרי היה ג'יי אנד בי, ובערב פסח הגביהו ארבע כוסות תירוש או לכל היותר "יין פטישים" צה"לי תקני.

המשקאות היו רק במאורות שתיינים כמו מתי המקלל בפלורנטין או מעיין הבירה בחיפה (היום מסעדה מזרח אירופית נהדרת, ומי בכלל זוכר שהקוסטיצה הנהדרת שלהם הייתה במקור משהו שנועד למלא את החלל שבין בירה לוודקה?). אפילו מי שנהגו לשתות דרך קבע לגמו לרוב "קוניאק" שלא היה אלא ברנדי מקומי פשוט וזול.

העלייה הרוסית של הסבנטיז הביאה ארצה קצת מודעות לוודקה, וביחד עם הגילוי ההדרגתי של העולם בשנות ה־80 — על ידי הטלוויזיה ועל ידי נסיעות לחו"ל — נכנסו ארצה עוד משקאות.

בשנים הראשונות הקפדנו לשתות אותם "לפי הוראות היצרן", כלומר, כדרך שבה לוגמים אותם בניכר. נדרשו לנו עוד כעשר שנים כדי להבין שעם כל הכבוד לקבוצת ההתייחסות שלנו — אירופה וצפון אמריקה — הרי שמדינה עם שמונה חודשי קיץ בשנה צריכה לפתח מודעות צרכנית משלה.

אם פעם שמרנו במקפיא רק וודקה, הרי ששנות ה־90 העליזות הכניסו אליו גם ייגרמייסטר ועוד משקאות נוספים. אצל חלק זה עבד יפה, אצל חלק פחות, ומאחר שלא יעלה על הדעת ללגום כאן באוגוסט אפילו מים בטמפרטורת החדר, החלטתי לעשות קצת סדר במקפיא ולבדוק ביחד איתכם איזה בקבוקים כדאי לנו לתקוע בין הפיתות לשניצלים.

"פיש" במערב ראשל"צ היא מסוג המסעדות שעושות לי טוב על הלב.

וזה עוד לפני שאני מקבל חיבוק מדייוויס, הבעלים. למרות ששמו נשמע כמו גביע בטניס, הוא דווקא פרסי — וגם אחד היחידים שיכולים לחבק אותי כאילו הייתי עולל ולא זכר בוגר שמשקלו יותר מ־120 קילו.

המנות של דייוויס הן בצלמו ובדמותו של האיש: חמות, נדיבות ועושות לך חשק לכלות כיכר של לחם בתוך הרוטב שלהן. דגים וסי־פוד בגובה העיניים, בלי טקס בישבן, בלי הפוזה התל אביבית, אבל עם המון כוונה טובה.

אני פה בשביל לפגוש את אריה לוקנישוק, המנהל המקצועי של יבואן האלכוהול "יורוסטנדרט". אני מודה בהכנעה שעם השנים פיתחתי את ההרגל התל אביבי המעצבן לעקם את האף בכל פעם שמישהו מנסה לקבוע איתי מחוץ לעיר, אבל במקרה של "פיש" לקח לי בערך שלוש מאיות השנייה להסכים.

בעוד דייוויס מניח לפנינו מנות שאין סיכוי שנוכל לסיים אי פעם, פרס לפניי העד המומחה שלי את משנתו: "במקור נועדה הקפאה של משקה, בעיקר וודקה, להפוך אותו לקל יותר ללגימה. ההקפאה מעלימה טעמים במשקה, וכאשר הייצור היה לא מוקפד ואיכותי דיו, היה לא מעט מה להעלים. לעומת זאת, את הוודקה של ימינו — בעיקר את האיכותית יותר — אפשר להקפיא כדי ליהנות ממשקה קר, אבל אפשר ליהנות ממנה גם בטמפרטורת החדר".

כהוכחה לדבריו הוא מוזג לי בקבוק של רוסקי פלטינום, הגרסה הגבוהה יותר של רוסקי סטנדרט. בכמה גבוהה יותר? ובכן, אם בקבוק רוסקי סטנדרט רגיל עולה כ־70 שקל, הרי מחירה של הוודקה הזאת הוא כמאה שקל (לבקבוק של 700 מ"ל). גם כשהיא קפואה היא עדיין מפגינה טעם הדרי, כמעט לימוני, והמרקם שלה מעט שמנוני וחלק.

כשאנו טועמים אותה בטמפרטורת החדר, מתרחב המנעד ההדרי גם לכיוון פרי הדר מתקתק יותר, והמתיקות הזאת נמתחת אל סיומת ארוכה. צדק מר לוקנישוק: וודקה איכותית שכזאת אפשר ללגום בכיף בטמפרטורת החדר. אבל למרות זאת, כמי שהחל לפתח הסתייגות (עניין של גיל, אני מניח) מטעמים מתוקים, אני מעדיף אותה קפואה.

אין בעולם עוד משקה כמו קוניאק "אנטרקטיקה". משפחת גודה אמנם מייצרת ליין רחב של קוניאקים נהדרים, אבל המשקה הזה מתאפיין בסיפור שמתחיל במסעו של אבי המשפחה לישבת הדרומית ומסתיים בקרב מול יצרני הקוניאק שרצו לאסור על המשפחה לקרוא למשקה השקוף הזה בשם המחייב "קוניאק".

האמת היא שמדובר בקוניאק לכל דבר ועניין, לא רק מפני שהוא תזקיק ענבים שמיוצר בחבל הארץ המיוחס הזה, אלא מפני שבניגוד לרושם שמותיר צבעו השקוף, הוא מיושן בחביות עץ. כדי לא להשפיע יותר מדי על הצבע ועל הטעם, נבחרו חביות עתיקות מאוד, בנות מאה שנים(!), והתוצאה היא משקה מקסים ולא שגרתי.

את הקוניאק הזה של גודה אפשר בהחלט ללגום גם בטמפרטורת החדר, אבל בקיץ הוא ימצא בית אוהב במקפיא שלכם ויהפוך לצ'ייסר איכותי של מי שיכול להרשות לעצמו לשלם כ־130 שקל לבקבוק של חצי ליטר — לא נורא יקר לקוניאק איכותי, אבל בערך פי ארבעה מבקבוק וודקה).

אם אתם מתכננים לפנק אורח חובב שתייה בקינוח מיוחד אחרי ארוחת ערב טובה, או להבדיל, אם אתם מתכננים ערב רומנטי ושיכור עם אשת חיקכם כאשר ההורים שלה שומרים על הילדים, זה בהחלט הבקבוק ששווה לכם להכיר, ומיד לצנן את היחסים במקפיא.

זה המקום לעצור לרגע ולדבר על משקאות שלא כדאי להכיר להם את תא ההקפאה.

 נתחיל דווקא במשקאות שהם סמל לאזור שלנו: האניס. במשקאות האניס יש מרכיבים שמנוניים שקופאים למוות במקפיא. מאוזו ועד ערק, מראקי ועד פסטיס, כל המשקאות האלה נוטים לפתח במקפיא מרקם גבישי שלא יחלוף גם לכשיופשר הבקבוק ושלדעתי עושים רע לא רק למרקם אלא גם לטעם. כדי לדון בסוגיה בכובד ראש, ביקשתי מאריה להביא גם את "יודה", מותג הערק שמשפחת קעואר מייצרת עבור החברה שלו.

יודה בטמפרטורת החדר הוא יופי של צ'ייסר, ועובד יפה גם עם קוביות קרח ומעט מים. לעומת זאת, אם רוצים ליהנות ממנו נקי וקר, מומלץ לצנן אותו מעט במקרר או בתוך מי קרח, קר אבל לא קפוא. אמנם כבר נתקלתי בכאלה שמקפיאים ערק ואפילו טוענים שככה הם אוהבים את זה, אבל בעיניי הערק "המפורק" שמתקבל הוא רע במרקמו ובטעמו. היודה הקליל והקריר ששתינו לעומת זאת, היה אחלה, והמחיר גם הוא אחלה, כ־60 שקל לבקבוק.

בין חסילון אחד למשנהו, אריה ואני מחליטים לבדוק עוד שני סוגים של ג'ין בטרם נשוב לוודקה. הבחירה שלנו היא בין ג'ין מתובל בסגנון אוריינטלי (ז'אנר שמזוהה עם בומביי ספייר ועוד יותר עם גרסאות מתקדמות שלו כמו בומביי איסט). כמו כל עולם הג'ין, הז'אנר הזה התפתח מאוד בשנים האחרונות, והיום לא מעט בקבוקים מנצנצים בכחול על המדפים בברים. בחרנו ב"גאן פאודר" — כלומר, אבק שריפה.

זהו ג'ין בתיבול מזרחי, אך ארץ המוצא שלו היא דווקא אירלנד. מדובר ביופי של ג'ין שהתיבול בו הוא חלק מטעמו, ולא כדאי להרוס אותו עם הקפאה מלאה, בטח לא אם משתמשים בו אחר כך כבסיס לקוקטייל או ג'ין בטוניק. אנחנו לוגמים ממנו פעם אחת בטמפרטורת החדר ועוד פעם אחת כשהוא מצונן אך לא קפוא — תענוג.

מבחינתי התיבול האוריינטלי שלו והקור הנעים שהוא משרה בחלל הפה יכולים ללוות כצ'ייסר מושלם כל ארוחה תאילנדית עד הודית. התענוג הזה אינו זול: כ־180 שקל לבקבוק.

(צילום: טל שחר)

את הג'ין הבא אני מחבב במיוחד: בקבוק מחווה לאבי הז'אנר המכונה "לונדון דריי ג'ין" תומאס דוקין. מעבר לעובדה שמדובר בבקבוק מרהיב בפשטותו, מלבני עם תווית אדומה גדולה, הרי שהעובדה שהוא ממנצ'סטר ולא מלונדון מעניקה לו נקודות זכות עוד לפני הטעם — ואיזה טעם.

למרות קיומם של מותגים ותיקים וידועים שמיוצרים בלונדון ובסביבותיה, הרי שדווקא הג'ין הזה, לטעמי, צריך להופיע במילון לצד ההגדרה "לונדון דריי ג'ין", כיאה לאיש שעל שמו הוא נקרא. משקה מצוין לשתות בטמפרטורת החדר, אבל שעה במקרר לא תגרע מטעמו הטוב ותהפוך אותו מתאים יותר ללגימה בקיץ הישראלי.

מאחר שעסקינן במוצר קראפט של ממש, המחיר אינו זול: 220 שקל לבקבוק. חובב ג'ין שיכול להרשות לעצמו, עוד יברך אותי על ההמלצה.

את התעלומה האמיתית שמר לי אריה לסוף. למה תעלומה? כי זוברובקה היא מותג הוודקה החמישי במכירותיו בעולם. יתרה מזאת, הוא גם מותג הוודקה המועדף על הברמנים, שהם לרוב סוכני המכירות הטובים ביותר למשקאות שמי שלגמו אותם על הבר יחפשו אותם בחנות למחרת. ובכל זאת, בישראל היא לא הפכה ללהיט.

הניחוש שלי הוא שרוב הוודקה שנצרכת בישראל מהולה במיקסר שיהיה לרוב משקה אנרגיה ויילגם על ידי שתיינים חסרי תרבות מעל מכסה מנוע של רכב בחניון שמול המועדון. העובדה שמדובר במותג פולני הפכה אותו למוקצה גם בקרב יוצאי חבר העמים שיעדיפו תמיד וודקה מתוצרתם — והנה לכם למה אחת הוודקות האיכותיות בעולם לא הופכת ללהיט ענק גם אצלנו.

גם את הזוברובקה עם העלה הארוך של ה"ביזון גראס", שצובע אותה בירקרקות נעימה, אפשר לשתות בטמפרטורת החדר. אבל כאן פסק הדין שלנו חד משמעי: היא פשוט נהדרת כשהיא קפואה. זוברובקה בעיניי היא וודקה מושלמת ללגימה קפואה ונקייה. הטעם המרענן שלה נשמר למרות ההקפאה, והמחיר יקר אך במעט מוודקה ממוצעת (כ־80 שקל לבקבוק), מה שהופך אותה לצ'ייסר מנצח.

כשזה מגיע לקירור והקפאה, אל תקשיבו למומחים.

בכלל, מי שרוצה ליהנות ממשקה אלכוהולי בטמפרטורת החדר, טוב יעשה אם יצנן את החדר תחילה לפחות בשעה של מיזוג אוויר בעוצמה מלאה. בכל תנאי אחר, שחררו מעט את שרירי הישבן ופרגנו לבקבוק כמה שעות במקפיא (אפילו למשקה איכותי: תראו איזו עבודה יפה עשו ג'וני ווקר עם הוויסקי שייצרו כהומאז' לצבא המתים מ"משחקי הכס" או עם הג'וני גולד לייבל, שההמלצה המקורית לגביו הייתה לשמור אותו במקפיא).

לכל הפחות, פרגנו לעצמכם כמה קוביות קרח או אפילו תקופת צינון קלה במקרר. נכון, זה לא לפי הספר — וסביר להניח שמערב אירופי או צפון אמריקאי יגיד שזו חוצפה ישראלית. אבל היי, בתור המוצב המערבי הכי חודר ללבנט, מותר לנו להמציא גם כמה כללים משלנו, נכון? והנה חרגתי הרבה מעבר לגבולות הבר.