ביקור מולדת
הלכתי ברחובות והיה לי חם. חיפשתי קיר או חומה קרה להישען עלייה.
נזכרתי איך בימי בית הספר היסודי, בכיתה החמה, נהגתי להשעין את הרגל על המתכת הקרה של כיסא העץ.
הכיסא בתמורה, היה ממשיך להתנדנד ולחרוק בזמן שהמורה דיברה והסבירה.
מה לעזאזל היא הסבירה.
אני עדיין לא מבינה.
בביקור מולדת חברה לקחה אותי לסדנת נשימות.
נזכרתי בכל אותן הטכניקות בהן אני מתיישבת, נינוחה בתוך גופי, בוראת מחדש את נשימתי.
נזכרת בחברה טובה שאמרה לי שמהות החיים זה ״לחוות וליצור. לחוות וליצור..."
בביקור מולדת, הלכנו להליכה לילית בים ונזכרתי איך לפני שבע עשרה שנה הוא רץ אחרי במבט של ילד.
היום הוא מביט בי בעיניים טובות של איש שאוהב אותי.
היום אני כבר אישה, יש לנו ילדים ומשפחה.
ואיזו דרך עברנו יחד.
הוא אני.
במולדת ובגולה.
בביקור מולדת הוזמנתי לסיור במדבר.
הועמסתי ככה סתם, אל תוך הליקופטר שחור ורועש.
נשמתי נשימות עמוקות ונפעמתי לגלות חזון של איש גאון שהחליט לבנות ארמון פאר יחיד מסוגו בלב המדבר.
הוא מתאר, כולו בתשוקה, את יצירת האומנות שלו.
אני תוהה בליבי מהיכן התעוזה ללכת ככה בעקבות חזון.
הוא מסביר בתגובה לשאלתי, שכל חייו הוא שואף להקטין את המרווח בין חלומות למציאות.
בביקור מולדת ניתקו לנו מספר טלפון ישן ואבא ואמא שלי נבהלו נורא שיאבדו את מספר הטלפון של אחותי שכבר איננה.
הם פצחו בשיחה אבסורדית, כמו היו צמד דמויות, במחזה של יונסקו.
אבא שלי הציע שישתמש בנייד של אחותי בכדי שיישאר פעיל ואמא שלי חששה שאנשים ייבהלו אם פתאום יתקשר ממנו.
היא טענה שאנשים יראו לפתע על המסך האלקטרוני את השם שלה ויתהו אם היא מתקשרת מן העולם הבא.
לבסוף אז הם סיכמו פה אחד, בבהלה גדולה, שיתקשרו רק אחד לשני בעזרת הנייד שלה. ולו בלבד שלא ינותק המספר.
חשבתי בליבי, שככה הם ירגישו שהם עדיין אוחזים בחלק ממנה.
אבל למעשה היא איננה.
וגם אם יתקשרו היא לעולם לא תענה.
שתקתי.
הרגשתי כאב חד בריאות.
כמה אני כמהה לשמע את קולה.
העזתי לשאול את את אימי למה בעצם המספר חשוב להם כל כך
ואמא שלי ענתה ביכולתה הלירית המופלאה:
״זה הכול לא חשוב. וכל כך חשוב באותו הזמן...״
בביקור מולדת נזכרתי בפתגם העתיק שטוען שעל אדם לשאת בכיסו שני פתקים.
באחד כתוב ״מעפר באתי ולעפר אשוב,"
בשני ״למעני נברא העולם.״
רציתי להאמין מחדש שלמעני נברא העולם.
לחוש שוב את הפתק השני, בוער בכיסי, או בעצם בליבי.
בביקור מולדת הילדים שלי רצו קסומים ויפים.
פרועים ויחפים, התרוצצו על אדמה חמה. חופשיים עצמאיים.
הרבה פחות מוגנים.
הם עברו מבית לבית וישנו כל יום בבית אחר, אצל סבא וסבתא או אצל בני דודים.
בביקור מולדת זכיתי לראת סוף כל סוף את אביתר בנאי שר.
לא יכולתי להתכחש ליופיו של החיפוש אחר האמת. של ניקיון פנימי.
אדם שמעז להיות חשוף ונקי.
נזכרתי כמה הכל מטופש וכמה היופי נשקף ערפילי ואינסופי.
לגעת ולו לרגע באותו היופי.
לא לפחד. כי כמו שאביתר שר: "הפחד הוא שער".
בביקור מולדת חשבתי לעצמי שכל החיים הם הכנה לרגע המוות שלנו.
גם את השער הזה נחצה לבדנו.
עלינו לחצות את הפחד שלנו מזמניות ומחלומות.
הפחד שמונע מאיתנו לחיות חיים של אומץ ואמת.
לחצות את הפחד, הרבה לפני שנחצה את שערי שמיים.
בביקור מולדת ביקשתי לדבר אמת.
להיות כנה קודם כל עם עצמי.
בביקור מולדת נזכרתי ביופי בזמניות. וכשאביתר בנאי נשא תפילה שרתי איתו.
״במקור שלי אני טוב גמור, ושם אני מאמין בעצמי...״
בביקור מולדת הבנתי שאני עדיין לא ממש מבינה מה המורה ביסודי ניסתה להסביר.
כנראה שאני עדיין חולמת ומביטה בעצים וציפורים מהחלון.
עדיין תוהה אם אשיג ציון טוב במבחן אבל מקווה שבכל זאת אעבור לשלב הבא.
בביקור מולדת הבנתי שהמולדת שלי נמצאת עמק בתוכי.
אני נושאת את הריחות והרחובות בנימי גופי.
הזיכרונות שלה מוטבעים עמוק בליבי.
בביקור מולדת הבנתי כמה מעט אני מבינה,
ובכל זאת נשמתי עמוק והרגשתי לפתע,
מונחת במקומי.
במולדתי שלי.
בתוך הגוף והנשימה.
בארצי.
