התבוסה שהנבחרת לא תשכח / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר דווקא ברגעים לא נעימים בטורניר הקדם־אולימפי ב־1968, כולל התבוסה המשפילה לצ'כוסלובקיה. על מי עבדו אנשי הנבחרת, איזה שחקן חטף קריזה באוטובוס ומה היה לאכול בבולגריה
ישנן תוצאות שלא אשכח לעולם. ה-79:91 של מכבי ת"א ב-1977 בווירטון. הגמר ההיסטורי האירופי הראשון של הצהובים באותה עונה בבלגרד, 77:78 על וארזה. הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל ב־1979 על יוגוסלביה, 76:77 בגוריציה, וההפסד לברית המועצות בטורינו בגמר האירופי באותה אליפות, 96:78 – אומנם תבוסה, אבל מקום שני באירופה, מי היה מאמין!
חדשות לבקרים אני נשאל אם אני עוד זוכר את התוצאות האלה. למה שהן יימחקו מזכרוני? אבל הן ממש לא לבד. חוץ מהדברים הטובים, לא אשכח לעולם את התבוסה הצורמת ביותר שספגה הנבחרת אי־פעם, 105:46 לצ'כוסלובקיה בטורניר הקדם אולימפי לפני 51 שנה בסופיה. אוי לעיניים שראו את התבוסה הזו. מינוס 59 נקודות. ברחתי בסיום מעמיתיי הצ'כים בראשות כדורסלנית העבר יאנה נובוטנה (נציגת עיתון הספורט בפראג) וחברי הפרשן ירוסלב מוחה. הצ'כים לא חיפשו ללעוג לי, ולמעשה הם וחבריהם ניסו לנחם אותי כאילו אני שיחקתי והייתי שותף לפשלה הזו, אבל הייתי נבוך מדי.
המאמן, שמעון שלח(ראובן שוורץ)
האמת היא שלא היו הרבה ציפיות מהנבחרת ההיא של 1968, שסבלה מגל פרישות של כוכבים ובראשותם תני כהן־מינץ וצבי לובצקי. למאמן שמעון שלח ושחקניו לא היו אשליות שיהיה בכוחם להימנות על שתי הנבחרות שיעלו מהטורניר הזה לאולימפיאדת מקסיקו, ונראה היה שוויתרו מראש. חיים שטרקמן, אז מהכוכבים הגדולים של הכדורסל הישראלי, סיפר לי בסוד בשיחה במלון כי ינקוט בצעד מחאה נגד מאמנו בגלל קיפוח לטענתו. לפני המשחק הוא התלונן על פציעה ואפילו לא הגיע עם בגדי ספורט. בהפסקה, כאשר הברוך כבר היה גדול, נציגים מהנבחרת קפצו למלון והביאו את המדים שלו, אבל שטרקמן כמו שטרקמן לא זז מעמדתו.
התוצאה מול צ'כוסלובקיה לא הייתה הקטסטרופה היחידה. ישראל סיימה את המשחקים במאזן 5:3, כולל תבוסות לשבדיה ולצרפת. יוון, שהייתה אז נבחרת חלשה מאוד, גברה על ישראל 56:58. השחקנים שקיבלו שם על הראש היו: גבי טייכנר, עופר אשד, אריה אלבו (שלא קיבל דקות), מיכה שורץ, יגאל דר, רמי גוט, מולי אבישר, גרשון דקל, דוד קמינסקי (שלאורך כל המסע לא הפסיק לדבר על כמה הוא רוצה לראות את וארנה) חיים בוכבינדר, חיים שטרקמן ואילן זייגר (זהר). אגב, כמעט כולם היו שחקנים בעלי שם שהצטיינו בקבוצותיהם, אבל בנבחרת ההיא לא היה חיבור.
משחקני הנבחרת באותו טורניר. גרשון דקל ז"ל(צילום: ראובן שוורץ)
אבל תוצאות לחוד ואקשן לחוד – כי העניין מסביב לנבחרת היה גדול פי כמה מהכדורסל שהיא הציגה. בדרך לסופיה נעשתה הכנה קצרה ביוון, ואחרי משחק אימון באחד מפרברי אתונה, נשמעו רחשים במושב האחורי באוטובוס שהסיע את השחקנים. האחראי לבלגן היה זייגר, שניגש וסטר לאחד מעמיתיי בגלל שלא אהב את כתיבתו, וטען שהוא נלחם בו בקביעות. הרגשה לא הכי נעימה לנסוע עם "מטען" כזה לטורניר.
גם בסופיה עצמה, אז בשיא העידן הקומיניסטי, היה כאוס, עם מחסור ענקי במזון בסיסי ובמטבע זר ובעיות חברתיות, לצד הפסקות חשמל תכופות ומתוכננות ששיבשו כליל את חיי התושבים. המים שנשארו זכים ואוויר הפסגות – לא רק בהרי ויטושה, אלא גם בפארקים הגדולים של סופיה – היוו פיצוי קטן מדי. התגוררתי בקומה השמינית מלון פליסקה, שם שהו כל הנבחרות. בגלל הפסקות החשמל התדירות, לרוב המעלית לא עבדה. מילא לרדת, אבל לחזור בלילה אחרי יום מתיש של 12 שעות באולם המשחקים זה לא בדיוק עלייה נעימה במדרגות...
הידיעה על התבוסה ב"ידיעות אחרונות"
האוכל במלון דמה לזה שבתקופת הצנע בארץ, מועט ורחוק מלהיות טעים. לרוב, כשנכנסת למסעדת המלון, הכיסאות כבר היו מורמים על השולחנות. במילים אחרות: "סגור", רק שזה קרה בכל שעות היום... לנו העיתונאים ייעצו המקומיים לאכול בחוץ נקניקיות, שהן מעדן, אבל המלצר הביא לנו נקניקיית מיני, וכשסיימנו בביס קטן וביקשנו תוספת של עוד כמה מנות, הוא אמר: "מצטער, איחרתם בהזמנה...". עוד באותה תקופה, בחנויות שנועדו לתיירים ניתן היה להשיג הרבה סוגים של מי ורדים (מצרך מבוקש בבולגריה), אבל זה לא ממש תחליף לאוכל.
והיו גם הרבה צחוקים. השופט שהתלווה אלינו וניהל משחקים היה החיפאי יצחק פיסטינר. הוא שם לעצמו למטרה לפגוש את הגברת אורסולה פרנק, המזכירה הצמודה של מזכ"ל פיב"א וויליאם ג'ונס. הדבר לא עלה בידיו, ואז כמה מאנשי המשלחת היו שותפים למעשה קונדס. הם העלו מהקומה שמתחת עציץ שעמד שם לקישוט, הוסיפו ברכה בשמה של האישה החזקה בכדורסל האירופי והציבו אותו ליד חדרו של פיסטינר, שסיפר לכלמי שהיה מוכן לשמוע כי: "היא שלחה לי עציץ וברכה מיוחדת". והיה גם מישהו שכנראה החליף בדרך דולרים לליי בולגרי, וכשהגיע לסופיה התברר לו שהיה פיחות גדול והליי שלו לא שווה כמעט כלום. על הניסיון הזה של כמה חכמולוגים להתעשר בחוץ וללא הצלחה, אולי אכתוב בעתיד.
לפנייה לכתב/ת 
עופר אשד
צילום רפרודוקציה: טל שחר
מומלצים
