בין חורבן לבחירה: מכתב למנהיגות שאיבדה את הדרך
"בבית ישראל ראיתי שערורייה", כתב הנביא - וצום תשעה באב חידד ברבנית מלכה פיוטרקובסקי את התובנה שהמנהיגות הנוכחית במצבה העכשווי לא מציעה פתרון של ממש, עד שלא תקום מפלגה שתחרוט על דגלה את "משולש החובות": "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת"
בימים אלה - צום ט' באב,
אני מהרהרת בדאגה לעתיד העם, שאל ארצו שב.
לא שוכחת לרגע את שהביא ליום רעה והגליה,
כדברי הנביא: "בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה" (הושע ו', י').
ערב יום החורבן ולאחריו - יום הבחירה,
אני תוהה למי אתן את קולי, המייחל להנהגה מוסרית, מסורה?
האם אחזק את הקבוצה, המצהירה על דאגה לעם ישראל ורווחתו,
אולם לכאבי העמוק, התרחקה במהלך השנים, מצו ה' ותורתו.
כשהשמירה על חלקי המולדת הפכה ערך עליון, כמעט בלעדי,
"אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" (ישעיה מ"א, ו') - נשכח כשורש הקיום היהודי?
כך נמצא בכנסת ישראל, מי ש"אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל" (משלי כ"א, י"ג),
עם או בלי כיפה על ראשו (צבעונית או שחורה), הוא לא מבחין בו כלל.
זה שמתוקף תפקידו, למשל, אחראי לחולים השוכבים במסדרון,
המביטים בכניסת המקורב, לחדרו הפרטי - כי לו נמצא פתרון.
או: ההתעלמות הכואבת ממצוקת הילדים חולי הסרטן,
שהתחננו לשינוי החלטה אכזרית, של "פוליטיקאי קטן".
מי ירצה להסתבך עם "לשון המאזניים" של כל ממשלה עתידית?
זו שאינה רואה ב"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ג, ה') כל חשיבות,
הזוכה לזכויות יתר, תוך בגידה מודעת בחובת הערבות.
"הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ... אַל תִּירָאִי" (ישעיה מ', ט'), אני שומעת את הקול:
יש לגנות בכל דרך, מנהיגות מנוכרת, אדישה - מימין ומשמאל
המשקיעה את כל כוחותיה ומרצה, בהבטחת המשך הכהונה,
תוך בזבוז כספי ציבור והפקרת האחריות למתרחש במדינה.
"וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים י"ז, י"ז) - כך מצווה התורה,
כיצד הבז להנחיה, מקבל גם את תמיכת המתיימרים לחיות לאורה?
איך הצועד בראש העם - מי שמצוקה אנושית גורמת לו שיעמום,
זוכה לגיבוי של חברי מפלגתו כמנהיג מושלם שאין בו מום?
הדורשים בצדק הגנה, ומצפים לחיות מתוך שלווה וביטחון?
ומה עם אלפי גיבורי השואה, ילדי החינוך המיוחד ובעלי הנכויות,
המבקשים הכרה בצרכיהם, ועזרה במימון העלויות?
בנוסף, האם אתם - נבחרי הציבור - נותנים דעתכם על נושאי מהות?
האם אתם מבינים, למשל, את מורכבות התהליך של בניית זהות?
האם הבחנתם בתפקודה הלקוי של ה"דת הממסדית",
הגורם לעיתים לחילול שם שמים, וביזוי המסורת היהודית?
נראה שדווקא הצום - זכר לחורבן - מעניק תשובה
לשאלה: למי יש להעניק את הקול, המייחל לתקווה.
נראה שהפעם אבחר בחורט על דגלו את "משולש החובות":
"עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" (מיכה ו', ח') בדרך אבות.
הלוואי שנשכיל לבחור בהנהגה המבחינה בין טוב לרע,
שבכוחה ליצור מציאות אחרת: הגונה, מיטיבה, מאירה.
כך במאמץ, תבונה ורגישות, נזכה לשמוע את הבשורה:
"כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן... שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נ"א, ג').
לפנייה לכתב/ת 
