בראד פיט: "היה לי צו הרחקה מדיקפריו ובדיוק פג תוקפו"
בראד פיט ולאונרדו דיקפריו נפגשים בפעם הראשונה על המסך בסרט "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו. בריאיון מלא הומור ל-ynet, מדבר פיט על החברות בין השניים, מבקר את מנהיגי העולם, מסביר למה הרצח של שרון טייט נחקק בזיכרון הקולקטיבי ומודה: "יש חיי מדף למה שאני עושה"
כבר שלושה עשורים חולקים בראד פיט ולאונרדו דיקפריו את פסגת הוליווד, ובניגוד למתבקש, עד עכשיו הם מעולם לא עבדו ביחד. והנה, מפגש הפסגה האולטימטיבי הזה קורה, והכל בזכות קוונטין טרנטינו, שציוות את שני סמלי המין המצודדים לסרטו החדש והמצופה "היו זמנים בהוליווד".
"איך זה קרה שלא עבדנו יחד עד עכשיו? היה לי צו הרחקה מליאו לאיזה 15 שנה ובדיוק פג תוקפו", התלוצץ פיט, כשנפגשנו אחרי הבכורה החגיגית בפסטיבל קאן השנה. "אני בוחר סרטים בהתאם לתפקיד ולא בהתאם למי שמשחק בהם. מה שאני מעריך בליאו זה שהוא בוחן קודם כל מי הבמאי ואיך התסריט. גם אני עובד ככה. זה תמיד נפלא כשיוצא לנו להיפגש, אבל זה בדרך כלל קורה בעונות הפרסים. יש לי המון כבוד לליאו, והוא טוען שהוא מכבד גם אותי. הוא השאיר חותם שלא ניתן לערער עליו בהיסטוריה של הקולנוע. יש לנו גם את אותן נקודות להתייחסות ואנחנו נעים באותם מעגלים - התחלנו באותה תקופה, עברנו את המסלול במקביל, יש לנו חוויות דומות לצחוק עליהן, כך שמיד יש תחושה של נוחות. אני מקווה שייצא לנו לעשות שוב סרט משותף".
ואיך היה לעבוד יחד?
"זה היה קל וכיף אדיר. צחקתי איתו המון. כשאתה יודע שבצד השני ניצב הטופ שבטופ ושהוא מחזיק איתך את הסצנה, זו הקלה עצומה. יש גם הקלה בזה שלא כל הסרט על הגב שלך, ואתה יודע שהשותף שלך ייתן את המיטב".
אז גניבה של סצנות לא היוותה בעיה?
"לגנוב סצנות זו דרך מובטחת להרוס סרט, במיוחד כשאתם רבים על כך. בסרט טוב כולם נותנים 100%".אחרי החוויה המשותפת הזאת הפכתם לחברים?
"עוד לא החלטתי, אבל יש תקווה", מפגין פיט שוב את חוש ההומור שלו.
למעשה "היו זמנים בהוליווד", שעולה לאקרנים ביום רביעי הקרוב, עוסק בחברות בבירת הסרטים בשנת 1969. זוהי החברות בין ריק דלטון, כוכב מערבוני טלוויזיה דועך (דיקפריו) וקליף בות', הכפיל הוותיק הנאמן והצמוד שלו (פיט). כל זה על רקע השינויים שמטלטלים את הוליווד ואמריקה, בשלהי אותו עשור סוער.
"אני רואה את ריק ואת קליף, שתי הדמויות שקוונטין יצר, כאדם אחד, וזה קשור בקבלה. קבלה של מקומך, של חייך, של סביבתך, של האתגרים והקשיים שלך. בדמותו של ריק אנחנו רואים מישהו - בצורה הורסת מצחוק - שמרגיש שהחיים פנו כנגדו, שהם לא טובים מספיק. יש לו כמה מסצנות ההתמוטטות הטובות ביותר שראיתי. הדמות אותה אני מגלם כבר עברה את זה והגיעה למקום שבו הוא מקבל את חלקו בחיים, נמצא ברוגע ומסתפק במה שיש, מוכן לזרום ולהבין תוך כדי".
יצא שאתה והכפילים שלך הפכתם לחברים?
"לעיתים קרובות כן, ונסמכתי מאוד על הכפילים שלי. אבל היום זה כבר לא כמו פעם. פעם העברת קריירה שלמה יחד. פעם, גם לא היו מתזמני פעלולים והכפילים היו ממציאים את התעלולים ואת הקרבות שלהם בעצמם. הם נסמכו אחד על השני הרבה, הרבה יותר מהיום. אבל העניין הוא שלעבודה של הכפילים נלווה המון לחץ, חרף כל היתרונות והדברים הנפלאים הקשורים בה. לכן, כשאתה חבר של מישהו שאתה יכול לסמוך עליו ואתם יכולים פשוט לשבת יחד בזמן הפנוי, לקטר או להריץ צחוקים, זה מה שהופך את העבודה לכיף".
משווים את ההופעה שלך ושל ליאו לצמד פול ניומן ורוברט רדפורד, שעשו סרטים אחדים יחד. ההשוואה הזאת מפריעה לך?
"אני לא מתעסק בזה. ראיתי את הסרט שלהם 'קיד וקסידי', כשהייתי בכיתה א' ובכיתי בסוף. לא רציתי שההורים שלי יראו שבכיתי".
"לא, למעשה הוא זהה, חי ובועט. יש לי חברים יקרים שאני מכיר 30 שנה, ואני יודע שגם לך יש. זה מה שמאפשר לנו לשרוד".
אגב, בסרט יש לך חבר נוסף - כלב , למעשה מדובר בכלבת פיטבול בשם ברנדי שזכתה ב"פאלם דוג", המוענק לכלב המצטיין של פסטיבל קאן. איך הסתדרת אתה?
"כלבה רעה, צרה צרורה", צוחק פיט. "האמת שהיו שלושה כלבים על הסט - נכון שכצריך תינוק לסרט בדרך כלל שוכרים שלישייה למקרה ואחד בוכה או משהו כזה? אז זה היה אותו דבר במקרה שלנו. איכשהו, קוונטין עשה נס בעריכה. זה הקסם של הקולנוע".
"היו זמנים בהוליווד", הוא שיתוף הפעולה השני של פיט עם טרנטינו. קדם לו הלהיט הגדול "ממזרים חסרי כבוד", שנוצר לפני עשור. "אין סטים דומים לאלה של קוונטין טרנטינו, בגלל התשוקה שלו והאהבה לקולנוע. לפעמים הוא יעשה איזה משהו ויגיד: 'יש לנו את זה, אבל אנחנו נעשה טייק נוסף'. ואם מישהו יתהה למה? אז כל הצוות יצעק פה אחד: 'כי אנחנו אוהבים לעשות סרטים!' וכולם יחזרו לעבוד. קוונטין מוביל עם התשוקה והאהבה הגדולה לתהליך של מה שאנחנו עושים. אבל אם יש סיפור טוב לספר אז הוא יסתיים עוד לפני שעשינו טייק. הוא אוהב לשבת ולדבר על קולנוע וטלוויזיה והיסטוריה ואלה שהיו לפנינו וזה תענוג".
יצא לך לריב איתו?
"לא, אבל הוא מוכן להתדיין. אם אתה מגיע בראש פתוח אתה יכול ללמוד ממנו. בגלל שקוונטין רוצה לעשות הכל נקי אין אפקטים מיוחדים בסט. הוא רוצה את זה במצלמה, ושזה יקרה ברגע. היינו צריכים לעשות סצנת קרב אחת ארוכה עם הדמות של ברוס לי - וקוונטין אמר: 'אנחנו נעשה את זה בטייק אחד'. אמרתי: 'גבר, אבל אתה יכול לעשות מעברים, קאט, אתה יכול להחליף כמה מהטייקים אם הם לא עובדים, נכון? אתה יכול להרכיב את זה מחלקים וזה עדיין יראה כמו טייק אחד', ואז טרנטינו השיב: 'לא, גבר - אם אנחנו אומרים שזה יקרה בטייק אחד, אז זה אמור להיעשות באחד. אגב, לקראת הקרב עם ברוס לי, עשיתי המון אימונים, בגלל שקשישא נהיה איטי. ואילו הצלקות אתן אני מסתובב בסרט, הן לא אמיתיות. הן מזויפות"
ב"ממזרים חסרי כבוד", שהתרחש בצרפת הכבושה בתקופת מלחמת העולם השנייה, טרנטינו העז לשנות את פני ההיסטוריה, וגם ב"היו זמנים בהוליווד" (בו מגיחה לרגע רעייתו דניאלה פיק - חפשו אותה בסצנה המתרחשת ברומא) הוא נוקט בצעד דומה, ויותר לא נרחיב בשל חשש מספוילרים. "1969 הייתה שנת תפנית להוליווד ולאמריקה. בשנות ה-60 הייתה התנועה לאהבה חופשית ותקווה גדולה, מגוון של רעיונות חדשים שצפו באוויר. ואז הגיעו הרציחות של כנופייתו של צ'רלס מנסון, שהרגו ב-1969 בין היתר את השחקנית שרון טייט, אשתו ההריונית של הבמאי רומן פולנסקי. האובדן של שרון והאחרים הכה באמריקה. לדעתי, מה שהפחיד את הציבור ולמה הרצח שלה מהדהד עד היום זה כי הוא חשף מבט מפוכח ואפל על טבע האדם. נקודת המפנה הזו הייתה אובדן של תמימות אמיתי למדינה שלנו. יצאנו מרעיונות כמו החופש לאהוב, שלום ואוטופיה אדירה, ופתאום ראינו צד אפל מאוד לאנושות שגרם לאנשים לאבד תחושת ביטחון, והם התחילו להקים גדרות ומצלמות אבטחה. אובדן התמימות הזה הוביל לאופל המוחלט של תקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון. הסרט שלנו דן באובדן התמימות בצורה מאוד יפה".
אתה חושב שעכשיו, 50 שנה אחרי, אנחנו חווים אולי את אותה תפנית?
"כן, בהמון רמות. גם התעשייה שלנו משתנה המון. היא עוברת לפלטפורמה של סטרימינג. היתרון של זה הוא שיש יותר פרויקטים, במאים, תסריטאים ושחקנים מעניינים - עושר גדול של כישרון נחשף. אבל מה זה אומר עבור חוויית הקולנוע הקהילתית? זה בהחלט עוד נתון בשאלה. ואני לא צריך לומר שום דבר על מצבה של אמריקה כיום וההנהגה שלנו ועד כמה אנחנו משוסעים כמדינה. אז, כן, 'היו זמנים בהוליווד' בהחלט רלוונטי, ואנחנו צריכים לדאוג עד כמה אנחנו משוסעים, ולא יודעים לאן אנחנו הולכים בשלב הזה. אנחנו בהחלט צריכים לחשב מסלול מחדש".
הסרט מתעסק באכזבה מציפיות. גם אתה עדיין מתמודד עם הנושא הזה?
"בסופו של יום כולנו בני אדם, למעט כמה מגלומניאקים שתפסו לאחרונה פיקוד (ופיט מתכוון כמובן בין היתר לדונלד טראמפ ולמנהיגים אחרים בעולמנו. א"ק). כמובן שישנו המאבק המתמיד בין פקפוק בעצמך וחוסר קבלה. הטעות הגדולה היא לחפש משמעות בתוצר של מה שאנחנו עושים לעומת המשמעות של איך העברנו את היום. בזה זה מסתכם, אבל זה מאבק תמידי".
"היו זמנים בהוליווד" הוא גם מכתב אהבה להוליווד של שלהי הסיקסטיז. איך מערכת היחסים שלך עם הוליווד, לוס אנג'לס של ימינו?
"אנחנו נאבקים עם לוס אנג'לס, אבל אוהבים אותה. היא מרכז ליצירה - מלאה באנשים מעניינים, סקרנים ואינטליגנטים. מצד יש בה רובד מסוכן וקצת אפל. הוא נמצא מתחת לקרקע, בפריפריה, אבל הצד המוזר עוד קיים בעיר. בסך הכל, היא מקום מצחיק".
דרך ארוכה ומרשימה עשה פיט, הילד ממיזורי, שעזב את מחוזות ילדותו אחרי שסיים את הקולג', עלה על מכוניתו וברשותו 300 דולר בלבד, ועשה דרכו להוליווד. כמעט שלושים שנה חלפו מאז שפיט חשף גוף שרירי ומושלם ב"תלמה ולואיז", שם גילם את הטרמפיסט של סוזן סרנדון וג'ינה דייוויס, והטרמפיסט הזה נשאר אתנו בסוף והפך לחלק בלתי נפרד מחיינו. השנים האחרונות לא היו פשוטות - מאבק גירושין מכוער ומדמם עם אנג'לינה ג'ולי, טענות על התעללות בילדים, גמילה מאלכוהול וסמים. עכשיו, התקופה הרעה מאחוריו ובגיל 55, פיט נראה נהדר בפגישתנו, ומציית לקלישאה "נראה צעיר מגילו". אם בראיונות לפני 20 שנה, הוא היה דיקטי, מפוהק וסגור, כיום הוא גבר מרשים, אינטליגנטי, רהוט ולעתים משעשע. הקמטים והזקנקן המאפיר מעניקים לו בשלות ובגרות.
אחת הסוגיות הבוערות היום היא הזדקנות בתעשיית הקולנוע. האם זה משהו שמדאיג אותך?
"למה שאנחנו עושים בהחלט יש חיי מדף ואנחנו מודעים לכך. ולכן זה גורם לנו להעריך אף יותר את הזמן שניתן בידינו. וכשאתה מסתכל על הקריירות המדהימות של אנתוני הופקינס וג'ין הקמן, אתה מוצא משמעות במה שאתה עושה".
מה אתה עושה כדי להאריך את חיי המדף שלך?
"מחזיק מעמד".
ואיך נמנעים מלהפוך לחדשות של אתמול?
"אתה לא יכול. זה בלתי אפשרי".
