"אבל למה הוא לא מציע לבת שלי נישואים?"
לא פשוט עבורנו כהורים לראות את הילדים שלנו עוברים את הדרך שלהם, במיוחד כשהם נתקלים באבנים פוצעות, באתגרים ומשוכות שאנחנו, כהורים, רק רוצים לחסוך אותם מהם ולגונן
בכל פעם שחבר של הבת שלי לא לוקח אותה מספיק ברצינות, או מתנהג אליה בצורה מכבדת, אני נגנבת. והילדה, רק כדי לסבר את האוזן, חוגגת היום 10. אני רק יכולה לדמיין מה יקרה כשהיא תגיע לפרקה ותבחר את הזוגיות ה"אמיתית" שלה. בואו נסכים שזה לא פשוט עבורנו כהורים לראות את הילדים שלנו עוברים את הדרך שלהם, במיוחד כשהם נתקלים באבנים פוצעות, באתגרים ומשוכות שאנחנו, כהורים, רק רוצים לחסוך אותם מהם ולגונן.
אם היינו יכולים, יש מצב שהיינו עוטפים אותם בצמר גפן מתוק, תוך כדי שאנחנו דואגים להסיר מדרכם אבן אחר אבן, כדי שחלילה רגלם העדינה לא תיפצע. העניין הוא שהרצון הזה להתערב להם בחיים הוא זה שבסוף עלול דווקא להכשיל אותם. אני גם בטוחה שהכוונה של כולנו טובה, אבל הדרך לגיהנום הרי רצופה כוונת טובות, כך שישנם מספר דברים נוספים שאנחנו יכולים לנקוט ולעשות בדרך להורות מיטיבה, או כמו שאנחנו קוראים לה בתפישת המטאיזם - "הורות מודעת".
1. לנתק את הסימביוזה בינינו ובין הילדים שלנו
יש לי תלמידה, שופטת בדימוס, שכבר מזמן חצתה את ה-70, ורק לאחרונה הצליחה "להיפרד" מאמה ולהגשים את חלום חייה ולצייר. יוצא לי לפגוש כל כך הרבה מקרים של הורות סימביוטית, עד כי לא אתפלא אם אגלה שמישהו התרשל ושכח לנתק את חבל הטבור בלידה. הסימביוזה גורמת לנו להתבלבל. היא משליכה על ילדינו (שכבר מזמן לא גורים) את פצעי הילדות והאכזבות שלנו.
בלי לשים לכך לב אנחנו מצפים מהם להשלים את הילדות הבלתי גמורה שלנו, ולהגשים את החלומות שלא הצלחנו לממש. אנחנו רוצים שיהיו להם הרבה חברים, שהם יצליחו בלימודים, שיקימו זוגיות לתפארת, משפחה וילדים. אך האם זאת השאיפה המרכזית שלנו כהורים? האם הרצון הזה עולה בקנה אחד עם הדרך שהם צריכים לעבור? שלא לדבר על כך שהזמנים השתנו, וההגדרה ל"מסודרים" רחוקה מאוד מההגדרה שהיתה בזמננו.
כיום מערכות יחסים הן הרבה יותר רחבות מאלו שאפיינו את הדורות הקודמים. יש כל כך הרבה מערכות זוגיות נפלאות וארוכות שנים המבוססות על אהבה, ולאו דווקא על מירוץ לטבעת. כך שאם הבת שלך, לדוגמה, נמצאת במערכת יחסים טובה, והיחידה ש"לחוצת חיתון" זאת את, כנראה שמישהו כאן נדרש לעדכן גרסה באפליקציה.
אמא שלי, שתהיה בריאה, פעם אחר פעם נאלצה לוותר על "פנטזיית הכלולות" של בנותיה. על הבן היחיד זכרונו לברכה, היא נאלצה לוותר לטובת המוות, כך שאת תקוותה הגדולה תלתה בשלוש הבנות בהן התפארה. אלא שלמרבה האכזבה, אף אחת מהן לא התעניינה בכתובה ולא התחתנה כששמלת קצפת לגופה. אני התחתנתי כידוע עם אשה, באינטימיות נטולת גינונים וחגיגות, הדבר הכי רחוק מחתונה כפי שאמי היתה רוצה. האחות השניה נטולת כל גנטיקה רומנטית, היא אם יחידנית מבחירה. והשלישית... שווה להקדיש לה, בהזדמנות, טור בפני עצמה. היא הלכה הכי רחוק, והתאהבה בבן זוג דתי, כמעט חרדי, מהסוג שאמא שלי תמיד התפללה, פשוט מדת אחרת. במקום להתפלל לאלוהים כפי שחונכנו, הוא מתפלל לאללה.
בקיצור, למרות שלהוביל את הילדים לחופה הוא חלום ילדותה של כל אם (ובמיוחד אם חרדית כשלי), אמי נאלצה לקבור גם את החלום הזה, זכרונו לברכה. לא היה לה קל, אך אמי המדהימה לימדה את עצמה שהאושר לא נמדד ב"כתובה", אלא בילדות מאושרות ובנכדות המכרכרות סביבה באהבה.
2. לא להתערב!
ההתערבות שלנו, המבוססת על פרשנות מעוותת מנקודת מבטנו, יכולה לגרום לנזק של ממש. בשביל לצאת מהתאונה הזאת בלי פגע, ההמלצה שלי היא לא להיכנס אליה בכלל. לא משנה מה אתם מרגישים או חושבים, שמרו זאת לעצמכם ואל תתערבו. זכרו שלכל אחד מאיתנו יש את ההגדרות שלו ל"טוב". טוב עבורך אולי שווה שמלה לבנה, וטוב עבורה שווה לקום בבוקר עם אהובה. לעולם אל תשפטו איזה טוב "נכון" יותר. שחררו. הכל טוב!
3. אין כלום בחוץ מלבד המבט הפנימי
זהו אחד המשפטים הכי מהותיים בתפישה שאני מנסה להנחיל לתלמידיי, שכן כל מה שאתם רואים עובר דרך הפילטר הפנימי של עיניכם. דמיינו כתם על עדשת המשקפיים. כל עוד הכתם שם, כל התמונות המשתקפות דרך העדשה יוכתמו במתאר ובצבע הכתם עצמו. כך בדיוק בחיים עצמם - כל מה שאנחנו רואים, אינו אלא סרט המוקרן פנימה מתוכנו. כך שאם משהו צורם לך במערכת היחסים של בתך, או משהו לוחץ לך כשאתה רואה את הזוגיות של בנך, זה הזמן לחזור פנימה ולבדוק היכן הסיפור הזה פוגש אתכם.
שווה לכם רגע לחקור עם עצמכם מה מייצגת הזוגיות של ילדיכם שמבחינתכם "לא מספיק ראויה" או "לא מתקדמת" כפי שהייתם רוצים שהיא תתקדם. מתקדמת לאן? בדקו את סט ההגדרות והערכים שלכם, ואולי תגלו שבעצם הבאסה היא על עצמכם. הורות סימביוטית, שהיא ההפך המוחלט מהורות מודעת, משליכה את פצעי ההורים על הילדים. אל תפלו בפח הזה, אל תעבירו אליהם את תחושת הנטישה או הפספוס או ההסתפקות בפירורים שמתעוררת אצלכם. טפלו בעצמכם, ואת הילדים עזבו לכל החתונות.
לקחת אחריות על הפצעים של עצמנו
לסיום, כהורים אנחנו לא פעם נוהגים בצורה אנוכית למדי, וזה קורה באופן לא מודע כמובן. אנחנו רוצים שהם ילמדו, יסתדרו, יתחתנו, ילדו ילדים, ושלנו תהיה שלווה ונחת. אבל מה לגבי מה שהם רוצים? הרי בשורה התחתונה, כולנו רוצים שהם יהיו שמחים, בריאים ומאושרים. ואם טוב להם ככה, אז אין דבר שצריך לשמח אותנו יותר.
אסיים בסיפור טרי-טרי מהשבוע שעבר, על תלמידה שלא יכלה לראות את הזוגיות של בתה עם גבר שמבוגר ממנה בכמעט 20 שנה. היא לא יכלה לראות את ההתנהלות ה"חולה" לדבריה, אבל כתלמידה טובה, היא ידעה שאל לה להגיד מילה. ומה קרה בסוף, תשאלו? השבוע היא הבינה שהיא עוזבת את בעלה, לפחות פרידה זמנית לצורך התבוננות עמוקה. זהו צעד לא פשוט בכלל כי השניים נשואים כבר למעלה מ-30 שנה. אבל כשהיא הסתכלה פנימה, היא הבינה שהפירורים בהם בתה מסתפקת אינם אלא השתקפות של הפירורים שלה.
ולא, המסר הוא לא להתגרש. הוא רק להתבונן למקום שבו הדברים באמת קורים - בתוכנו בפנים. המעבר להורות מודעת מבקש מאיתנו לחזור ולסמוך על עצמנו שעשינו את ההכי טוב שידענו ושהענקנו לילדינו את הכלים להתמודד עם מה שלא יגיע לפתחם. אז תגידו ביי-ביי לחבל הטבור, ותזכירו להם ולעצמנו עד כמה כולנו ראויים לאהבה מעצם היותנו. ואתם יודעים מה? אתם תראו שלא פעם דווקא זה ישפיע על הבחירות שלהם לטובה, בלי שתצטרכו להוציא מפיכם מילה.
פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות. לאירוע "לצאת מהמטריקס" לחצו כאן
