כותבת לשם ריפוי: "אל תקרא לי גברת"
בגיל 61 מעיין בן אריה מוציאה ספר ביכורים שבו מאוגדים 38 סיפורים קצרים, בן אריה כירולוגית הוליסטית ומנחה כותבת מנקודת כאב אישית, נשית ואנושית. במיוחד עבור קוראי ynet, סיפור קצר מהספר "חדר ענק נפתח - סיפורים מרפאים"
המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
הבחור מעברו השני של הקו, שמנסה לעניין אותי בשירותי החברה בה הוא עובד, נשמע ללא ספק כאחד מאנשי המכירות הטובים שפגשתי עד כה. רהיטות הדיבור ויכולת השכנוע שלו מרשימים. יש רק שגיאה אחת בלתי נסבלת שהוא עושה פעם אחר פעם במהלך שיחתנו הקצרה. אני מחכה להפוגה בדבריו ואומרת לו: "שמע עידו, אתה איש מכירות מצוין, אבל אם אשמע עוד פעם אחת את המילה שאתה משתמש בה שוב ושוב בשיחה בינינו, אתה הולך לאבד אותי כלקוחה פוטנציאלית".
יש רגע של שקט ואז הוא אומר: "אשמח לשמוע מה הדבר".
"אז ככה," אני עונה לו, "אתה כל הזמן קורא לי 'גברת'. אם אתה רוצה שאקשיב לך, תצטרך לקרוא בשמי או לא לקרוא לי בכלל, רק אל תקרא לי גברת"!
שוב שתיקה, הבחור לא מבין מה אני רוצה ממנו, לא יודע שנקלע ללב ליבו של קרב דון קישוטי שאני מנהלת בחודשים האחרונים, אבל מקשיב. שיקשיב, אני אומרת לעצמי, אפילו רק מתוך נימוס. העניין הזה חייב להיפתר.
"תראה," אני אומרת לו, "כל פעם שאתה קורא לי גברת, זה גורם לי להרגיש זרות. התואר הזה מוזר לי, לא קשור למי שאני באמת ורציתי שתדע שאני, כמו נשים רבות בגילי, מתעבת אותו." הוא מקשיב רוב קשב ואז קורא בשמי והשיחה מסתיימת ברוח טובה, לא כמו ב'תקרית' המצערת שהייתה לי לפני חודשיים עם עופר, בעליו נעים ההליכות של הסופר המשפחתי בו אני עורכת את קניותיי כבר שנים.
"איפה יש אטריות אורז"? שאלתי אותו כשביקרתי שם באותו יום.
"בואי ואראה לך," ענה בנועם והחל לנוע לעבר המדפים. "הנה זה כאן גברת".
עוד במדור 60 פלוס: סבתא מאוהבת: טיפים לזוגיות חדשה בגיל השלישי
"תודה," עניתי לו, "אבל אל תקרא לי גברת, אני שונאת שקוראים לי גברת". הייתי מאד עייפה באותו יום ולא כל כך מנומסת ועופר מיהר לדרכו, אך מאז לצערי, בכל פעם שהוא רואה אותי הוא פונה לכיוון השני. מה שלא מפריע לי להמשיך להפנות מבטים רושפים כלפי כל 'גברת' נוסף שאני שומעת בקרבתי.
(כריכת הספר "חדר ענק נפתח")
"גם לך התחילו לקרוא פתאום גברת?" אני שואלת את עינת כשאנחנו נפגשות לקפה והיא מהנהנת. "את מוכנה להסביר לי מתי בדיוק הספקנו להפוך לגברות ומה לעזאזל הם רואים, שנסתר מעינינו?" עינת ואני חברות כשלושים שנה. נפגשנו בשנות העשרים המוקדמות לחיינו. הבכור שלה בן עשרים וארבע, שלי כבר בן עשרים, אבל כשאנו מביטות זו בזו, אף אחת מאתנו לא רואה גברת. לה יש עיני איילה זכות וצחוק של ילדה קטנה, ולי יש עדיין את אותו פוני שהיה לי בגיל חמש ואת אותה התלהבות ראשונית שמלווה אותי מאז ומתמיד. כשאנחנו נפגשות, שיח הילדה, הנערה והאישה הבוגרת שבנו שזור לו בערבוביה מקסימה.
עוד: חוקרים מצאו: הגורם לחיים בריאים וארוכים
"אני מרגישה," אני אומרת לה, "שמתחת לכעס על התואר המפוקפק הזה, מסתתר משהו עמוק יותר. רוב הזמן אני חשה כמו ילדה. הכל פתוח וניתן לשינוי, הכל מחובק יחד, העבר ההווה והעתיד. אין גבולות, אין הגבלות. כשאני רואה את מופעי הלהקות של בתי, לכמה שניות אני שוב אותה נערה בת שש עשרה שמאוהבת בבחור חמוד בן שמונה עשרה שרוקד בשורה הראשונה. זה שיכול היה להיות בני... כשהמופע מסתיים אני חוזרת להיות האישה הבוגרת שמעדיפה גברים כסופי שיער. אני אוהבת את התנועה הגלית הזאת בתוכי, שזורמת בין הילדה לנערה ואחר כך שוב לאישה הבוגרת, את המסע הזה בזמן ששומר אותי חיה, שמאפשר לי להמציא את עצמי מחדש בכל מקום בו אני נמצאת. נסו לקחת ממני את אותה ילדה או נערה ועקרתם חלק גדול ממני. לכן כשמישהו קורא לי גברת אני מרגישה לרגע כאילו קפא ציר הזמן, כאילו קפאה היכולת שלי לנוע עליו קדימה ואחורה. מאחורי כל גברת כזה אני שומעת: תם זמנך החופשי, הפראי, מותר לך לנוע רק קדימה במסלול שמיועד לנשים בגילך. ולזה אני לא מסכימה. לא רוצה לשים את עצמי בתוך משבצת ולא רוצה שאחרים יעשו את זה".
עינת צוחקת בהסכמה ואנחנו מספרות זו לזו על הנשים שאנחנו פוגשות במסגרת עבודתנו, כאלו שאולי מתאימות על-פי גילן הביולוגי להיקרא גברת, אך הן שובבות, חושניות ושוקקות חיים יותר מהרבה בנות עשרים שאנו מכירות.
עוד: 4 נשים מזהב: לתת לאחר גם גיל 95
ביום שישי בצהריים אני מקפיצה את בתי בת העשרה לצומת גולני. פעם ראשונה שהיא נוסעת למרכז לבד ואני מחכה איתה, לבדוק שהכול בסדר ולדווח לאביה שאוסף אותה בצד השני מתי לצפות לה. כשהאוטובוס מגיע, אני ניגשת לדלת הקדמית בעקבות הבת, ושואלת את הנהג: "כמה זמן לוקח לך להגיע למחלף הסירה?"
"אני לא יודע גברת. זה תלוי בתנועה." הוא עונה בזעף של איש שמעכבים אותו לשווא, וממהר לסגור את דלת האוטובוס ולנסוע משם. אני מביטה אחריו ושביב של הבנה מתחיל להבהב בתוכי.
בדרך הביתה הדברים הולכים ומתבהרים. אני בן אדם של מילים. מילים מדברות אלי, מבטאות עבורי עולמות שלמים. יש לי כבוד עצום אליהן ולשימוש בהן. במהלך השנים פיתחתי רגישות מיוחדת לכוונות שנשמעות מתחת למילים. מה שנהג האוטובוס בעצם אמר זה: "באמא'שלך תרדי ממני. אין לי כוח לשאלות שלך!"
ה'גברת' שלו שהותז כמעט באגרסיביות, היה ביטוח חובה, שלא יתפסו אותו לא מנומס. אבל יש שם משהו נוסף. אני מתבוננת בו ומתחילה להבין מה גרם לי לפתוח במלחמת 'הגברת' מלכתחילה. מאז שאני זוכרת את עצמי, הדבר שאני אוהבת יותר מכל הוא לפגוש אנשים ממקום פתוח, ללא תיוגים ומסיכות, לראות באמת את האדם שמולי ולדעת שהוא רואה אותי. המפגש הקצר עם הנהג העצבני בהחלט לא היה כזה. היו שם הרבה תיוגים. מהצד שלו, אישה נודניקית שמעכבת אותו לסיים משמרת ולהגיע הביתה. מהצד שלי, איש מעצבן שלא רואה אנשים באמת.
אני מבינה שלא התואר 'גברת' מפריע לי, אלא המסך של הזרות שהוא יוצר, ולרגע מתפתה להשליך הכל על הנהג הזועף, אבל כשאני נזכרת בהבעת פניו ובדריכות היתרה שבה החזיק בהגה ברור לי שפגשתי אותו בנקודת זמן ביום בה הוא היה מותש לגמרי, 'מת' לסיים יום עבודה, לחזור הביתה ולהוריד סוף סוף את החולצה המכופתרת שחנטה את צווארו. התגובה שלו לא הייתה אישית כלפי. כשאני מתבוננת בכנות על עצמי אני יודעת שאני לא באמת שונה ממנו.
גם אני חוטאת לפעמים בחטא התיוג. מתייגת אנשים לפי גיל, מראה, דת, מין, אפילו משקל. אנשים שמולי מושמים אז בסדר מופתי בתוך מגירות. כי למי יש כוח כשעייפים לראות מעבר למובן מאליו? אני משתמשת אז במילים הכי כלליות ושחוקות שיש ומתרגזת כשאחרים משתמשים בהן כלפי.
אני חושבת גם על החברה הצעירים שמגיעים אלי לקריאה ויודעת שחלקם חושבים עלי כעל 'אשת החוכמה', זו שגילה הוא יתרון עבורם. איש מהם לא חולם לקרוא לי גברת, כי במקום בו אנחנו נפגשים, יורדות המסכות וישנה הכרה אמיתית במי שנמצא שם באמת ואז המילים מדויקות.
אני מבינה בפעם המי יודע כמה, שאין מה לנסות לשנות שם בחוץ, הכדור חזר אלי וטוב שכך. זו כנראה הדרך היחידה לשנות דברים בחיים שלנו כאן, על פני האדמה.
אני מתכוונת להמשיך לנסות, כשאוכל, כשמרוץ החיים לא יהיה שוחק מדי, לראות אותי וגם אתכם, מעבר למילים. לאהוב אותי וגם אתכם מעבר לתיוגים.
ואתם, תראו מה שתראו וקראו לי איך שאתם רוצים. מצידי אתם יכולים לקרוא לי גברת...
הסיפור "אל תקרא לי גברת" מתוך הספר "חדר ענק נפתח - סיפורים מרפאים" בהוצאת פראג. ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר
בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
