מלך האריות: כשהערכים הוחלפו באקונה מטטה
כל ההבדל בין האנושות של 1994 לזו של 2019 מתבטא בגרסאות הכאילו-זהות של "מלך האריות": מבחינה טכנולוגית מדובר בהתקדמות, אבל מבחינה תרבותית זו רגרסיה. מספיק להיזכר בסצנת החבטה של רפיקי בסימבה, שנחתכה ממגרסת הלייב-אקשן - כדי להבין שערכי העבר והמסורת הוחלפו באתיקה של דאגה
"אנחנו כמו רפיקי, הקוף מ'מלך האריות'", היה אומר לנו ראש הישיבה התיכונית בשיחת הפתיחה של חודש אלול. "פוגשים אתכם מתרוצצים בג'ונגל בלי דאגות, ובאים וחובטים על ראשכים במקל; מזכירים לכם מי אתם".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
אני לא יודע אם הוא עדיין משתמש במשל הזה, אבל ככל הנראה הוא לא ימשיך עם זה זמן רב. לא בגלל שהדימוי הקצת-אלים לא הולם כל כך את הרוח החינוכית הנושבת היום, ואפילו לא בגלל שדוגמאות מסרטים של דיסני זה כזה ניינטיז, אלא מסיבה אחת פשוטה: רפיקי כבר לא חובט בראשו של סימבה. הסצנה הזו נחתכה מגרסת הלייב-אקשן של מלך האריות. וזה רק אחד מן השינויים הדרמטיים בגרסה החדשה של הסרט.
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- תערוכה: עדויות לעבודה הזרה שקדמה לחורבן
- דוקו: חוף המבטחים של הנשים
- וידיאו ארט: החרדיות החדשות: "אנחנו מקהילת הלא מייצגות "
- קליפ:"לא זורקים ילד מהבית "
- ציור: אמנית דתייה - זוכת פרס מיכלאנג'לו לאמנות
מקובל לומר שאין הבדלים מהותיים בין שתי הגרסאות. כך כתבו המבקרים וכך הצהירו גם היוצרים. הסרט משנת 1994 היה כזו קלאסיקה, שאף אחד לא רוצה לשחק איתו יותר מדי. אבל דווקא משום כך ברור שיש המון חשיבות והמון מחשבה מאחורי כל שינוי. מאחורי כל תוספת, אבל בעיקר מאחורי כל סצנה שנחתכה. שהרי צריך סיבה ממש-ממש טובה כדי לחתוך קטע נוסטלגי ואהוב.
.jpg "זו אותה הסצנה, אבל ההבעות אומרות הכול (דיסני)")
זו אותה הסצנה, אבל ההבעות אומרות הכול(דיסני)
ואני לא מדבר על חיתוכים טכניים שנובעים מן הריאליזם שמאפיין בהכרח סרטי לייב-אקשן (שאלתי את עצמי באמת מה הם יעשו עם הקטע שבו הצבועים נופלים לקוצים, וקופצים בחזרה לאוויר מרוב כאב. אז הנה התשובה: הם פשוט חתכו אותו). אלא על חיתוכים של דיאלוגים מכוננים והחלפה שלהם בדיאלוגים אחרים.
וכשמטים אוזן לשינויים הללו (מבעד לקריאות הביניים ומחיאות הכפיים שמאפיינות, ככל הנראה, לא-מעט הקרנות של רימייקים של דיסני) - מתברר שאמנם הגיבורים אותם גיבורים (רק חמודים הרבה פחות), והעלילה היא פחות או יותר אותה עלילה (רק מרוחה קצת יותר), אבל הלב של הסרט, הסיפור שלו, הוא סיפור שונה לחלוטין.
בין עבר שמשתלב בהווה - להכחשה המוחלטת
הסיפור של "מלך האריות" הוא המאבק בין טימון ופומבה לבין מופאסה ונלה, וזירת ההתרחשות שלו היא בלבו של סימבה. אבל על מה בעצם המאבק? מהי השאלה שאותה הסרט שואל?
בגרסה המקורית, המצוירת (ואולי כאן המקום להשחיל שתי מילים על כל הקונספט הזה שבו הגרסה האמיתית היא המצוירת ואילו החיים, גרסת הלייב-אקשן, הם רק רפליקה שלה), השאלה של הסרט היא: מה עושים עם העבר? סימבה מציג את השאלה הזו לטימון ופומבה מיד במפגש הראשון שלהם: "האם תוכלו לשנות את העבר?"
אישטנם:
האחוז הגבוה ביותר של צאצאי יהודים - בהונגריה
יצחק טסלר
מחקר ענק שניתח בדיקות די-אן-איי של 1.8 מיליון איש, גילה כי הונגריה היא המדינה בעלת האחוז הגבוה ביותר בעולם של מוצא אתני יהודי, אחרי ישראל, מתוך מאה המדינות שנכללו בו. המחקר של MyHeritage גילה עוד כי כמות היהודים במדינה גדולה פי ארבעה מששיערו. "הם הצניעו את יהדותם, והילדים גילו את זה בבדיקה גנטית"
סימבה נע בין הקצוות הללו. הוא משוטט בג'ונגל האפריקני חף מדאגות, משום שהעבר נמצא הרחק מאחוריו, אבל גם מסרב בעקשנות לבקשותיה של נלה שישוב אל צוק התקווה, כי בעצם בעצם אחוריו נטועים חזק מאוד בעבר.
נקודת המפנה מתרחשת בסצנת המפגש עם רפיקי, כאשר סימבה חוטף מכה בראשו ומבין שאי אפשר סתם כך להשאיר את העבר מאחוריו - ובפעם הבאה הוא מתחמק מן המקל. בנקודה הזו רפיקי מציע גישה שלישית של התמודדות: ללמוד מן העבר, במקום לברוח ממנו. סימבה מפנים את המסר ורץ לתפוס את מקומו בראש הלהקה.
בגרסה החדשה, לעומת זאת, הסיפור שונה לחלוטין: הנושא הוא לא העבר, אלא העתיד וההווה. כאשר סימבה מבקש מטימון ופומבה לשנות את העבר, הושמטה לחלוטין ההתחכמות בעניין העבר והאחוריים, ובמקומה הגיעה ההצעה הבאה: אנחנו לא יכולים לשנות את העבר, אבל אנחנו יכולים לשנות את העתיד.
מאבק התפיסות: "גלגל החיים"או "אקונה מטטה"
בהמשך הסרט מופיע עימות חזיתי מפתיע במורכבותו בין שתי השקפות העולם: הקו והמעגל. סימבה נושא עמו מבית אבא תפיסת עולם מעגלית, "גלגל החיים" שבו כל יצור מהווה חלק מתמונה רחבה יותר, ונושא באחריות לכלל הבריאה (בכלל, הנושא האקולוגי תופס מקום משמעותי, ועומד במוקד ההבדל בין דרכי ההנהגה של מופאסה ושל סקאר).
כשהגרסה המצוירת יותר אמיתית מהגרסה הריאליסטית(דיסני)
לעומתו מציגים טימון ופומבה את תפיסת החיים כקו, שבו הולכים והולכים עד שמגיעים לשום מקום, ואין שום השפעה למעשיו של יצור אחד על חייהם של אחרים. המסקנה המתבקשת היא שאין משמעות לכלום, וסימבה מוכתר כתלמיד מצטיין כאשר הוא נשאל מה הוא מתכנן לעשות היום, ומשיב: "שום דבר".
דעה:
מדינת ישראל נגד אמא שלי
אבי שושן
כשמערכת המשפט כופה את סט הערכים החילוני על ציבור ענק במדינה - המשמעות היא ביטול כל אירועי התרבות שזכאי להם המגזר החרדי. אבל ההלכה לא משתנה, והחרדים לא יתחילו לצרוך אירועים בניגוד לאמונתם. וכך נענשת אמא שלי בת ה-71 שנאלצת לשבת בבית. ככה נראית כפייה חילונית
השיבה שלו היא לא תוצר של העבר, אלא של האכפתיות מן ההווה. משום כך הוא חוזר יחד עם נלה, בניגוד לגרסה המצוירת שבה חזר בכוחות עצמו ונלה בקושי הצליחה להשיג אותו. כי גם כשדמות איקונין של אביו נגלית לו בערפל ודורשת ממנו "זכור מי אתה" - המשמעות כעת היא "זכור את מי שיקר ללבך, ממי אכפת לך", הרבה יותר מאשר "זכור את העבר ואת השורשים שלך".
במילים אחרות: האתיקה של נורמות וערכים התחלפה, ברוח התקופה, באתיקה של דאגה. ואכן, המסמר האחרון במשנתם של טימון ופומבה ננעץ כאשר הם מחליטים להתלוות לסימבה ונלה ולסייע להם במשימתם, וכאשר סימבה שואל (שאלה שלא היה מעלה בדעתו לשאול בגרסה המצוירת): מדוע באתם? הרי החיים הם רק קו ישר שמוביל אל לא-דבר? הם מודים שלפעמים הקו הזה יכול להתעקל קצת.
משהו רקוב בתוך כל הריק הזה
מבחינה טכנולוגית, אין ספק שהגרסה החדשה של "מלך האריות" היא התקדמות. אבל מבחינה תרבותית יש בה דווקא רגרסיה. דוגמה נאה לכך היא תיאור בעיית-הגאזים של פומבה, שנקטע בחדות בשנת 1994 במילים "לא ליד הילד" - אך מושלם עד תום ב-2019, כי אף אחד כבר לא יבין מה הבעיה.
צפו:
מלך האריות בגרסה היהודית
לירון נגלר-כהן
אלטון ג'ון לא חשב, כנראה, שהמוזיקה שכתב לקלסיקה של דיסני, תהפוך למחרוזת שירי פסח - אבל תשעת המופלאים של הא-קאפלה היהודית-אמריקנית Six13 משדרגים גם את זה לדרגת אמנות. אחרי ששברו את הרשת עם מחווה לפרדי מרקורי - הם עושים זאת שוב
גם כלי ההתמודדות שלנו הם ראשוניים יותר. אמנם הפילוסופיה של טימון מוסברת באריכות יתירה, אבל היא לא מקבלת תשובה מפולפלת בסגנון הסצנה של רפיקי. במקומה, הסצנה שבה טימון ופומבה מגחכים על הרעיון שהכוכבים מייצגים את המלכים מן העבר שמתבוננים בנו, זוכה להקצנה משמעותית, והפגיעה של סימבה מן הצחוק המהדהד היא המפתח לתחושה שמשהו רקוב בתוך כל הריק הזה. תחושה שמציבה אותו במקום הרבה יותר פתוח להיענות לקריאה הפנימית של אביו, בלי להזדקק לטיעונים מחוכמים.
כשהאנושיות נמחקה מהריאליזם
החלק שהכי הפריע לי בסרט - ולא כצופה ביקורתי, סתם כמי שבא ליהנות עם הילדים - היה המחיקה של האנושיות מן הדמויות. הרי כל מי שצפה בסצנת הפתיחה של הסרט המצויר, שבה סימבה הרדום נלקח מזרועות אמו, יכול לראות בעיניו איך המאיירים עקבו שעות על שעות אחרי תינוקות אנושיים והעתיקו את הבעות פניהם במדויק. זה הרי כל היופי בבעלי החיים של" דיסני", שנוכחים בכל אחד ואחד מן הסרטים של תקופת הרנסנס הגדולה. הם מהווים ייצוג אנושי מושלם בלבוש של חיה, שמאפשר ריחוק מסוים וחופש שלא קיים בדמויות אנושיות רגילות.
ברגע שבו עוברים לחיות של ממש, האפקט הזה נמחק, והעניין כולו נראה קצת כמו פרויקט של נשיונל ג'אוגרפיק. אבל ככל שהסיפור התקדם, הבנתי שמדובר במחיקה מהותית יותר. לא רק של תווי פנים והבעות, אלא של תפיסות עולם מורכבות ושל רעיונות. במקום לחנך בני אדם שמודעים לעבר שלהם וצומחים מתוכו, החליטו אולפני דיסני לחנך אותנו כבעלי חיים בעלי אינסטינקט טבעי חם, שדוחף אותם להגן על הלהקה שלהם.
אבל מה שדיסני לא מבינים, או (סביר יותר) מסרבים להבין, זה שזה לא עובד ככה. יש קשר ישיר בין הניתוק מן העבר, התלישה מן המקור ומן השורשים המשותפים, לבין אובדן הערבות והמחויבות שבין אדם לחברו. אהבה התלויה בתחושות רגעיות ובלתי מוסברות, סופה להתפוגג יחד איתן. כדי לייצר קהילה של ברית עמוקה ובת-קיימא יש צורך בהטמעה ובחיבור לגורל ולייעוד המשותפים. "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. ואהבת לרעך כמוך - אני ה'".
לפנייה לכתב/ת 
.jpg "דיסני")
ההבעות אומרות הכול
דיסני
מומלצים
