הורות זה לפעמים חתיכת סיוט
להיות הורים לתינוקות ולילדים קטנים זו חוויה קשה מנשוא. אנחנו עוברים אותה, שורדים אותה, עם לא מעט פצעים רגשיים, מריבות איומות, צעקות, בכי, ייאוש, יש גם משפחות שמתפרקות בגלל זה. אבל אם תשכילו לפנות זמן גם לעצמכם, אם תאהבו את עצמכם בטעויות, בכישלונות, בעצבים שלכם; ואם תדעו לחמול על עצמכם ולבקש סליחה (בעיקר מעצמכם) - יש סיכוי שתעברו את השנים הללו עם מינימום נזקים ועם מקסימום זיכרונות נהדרים
הבכי שלו העיר אותנו בשלוש לפנות בוקר. בכי רם וחזק ומצמרר ולופת את הבטן של תינוק שכואב לו. נורא כואב לו. לא ידענו למה כואב לו, הוא עדיין לא דיבר. הוצאתי אותו מהלול ולקחתי אותו בזרועותיי, מנסה להרגיע אותו, להבין אותו, לתת לו בקבוק, לקחת אותו לסלון, להסתובב איתו. אבל הוא לא הפסיק לבכות.
זה היה לילה נורא ומסויט. השינה הלכה. המיטה החמה נותרה מאחור. עד חמש בבוקר, שעתיים תמימות, פסעתי איתו, מצד לצד, על הידיים, בסלון הקטן שלנו, מתפלל שזה ייגמר, שהוא יירדם, שיתעלף, שיפסיק, די, כמה אפשר, בחייך. הייתי אבא מיואש וחסר אונים שלא יודע מה לעשות. ורק סובב לו אנה ואנה, עם בנו הבכור על ידיו, אכול רגשי אשם, מעורפל רגשית, ורוצה, כל כך רוצה, לצלול חזרה לתוך המיטה.
זה היה מזמן. הוא כבר בן 17. היא בת 14. הם עצמאיים. דעתניים. חכמים. לא צריך להגיד להם כלום. לא צריך להלביש אותם בבוקר. לקלח אותם בערב. להאכיל אותם. להרדים אותם. לתת להם סירופ כשעולה להם החום. לחבק אותם כשבוקעות להם השיניים. לקחת אותם מהגן. לטייל עם העגלה. לשמור עליהם בגינה הציבורית. לקפוץ איתם בג'ימבורי. לעשות להם יומולדת עם מפעיל. או לרוץ איתם לרופא. שוב. ושוב. ושוב.
אלה היו השנים הכי קשות בחיי. הרגשתי כלוא בתוך המשפחה שהקמתי עם רעייתי. חשתי לא פעם מחנק. רצון לברוח. להיות קצת עם עצמי. ניצלתי כל הזדמנות להימלט למחשב. לטלוויזיה. לצאת. רק לצאת. תנו לי להיות בחוץ. לבד. עם עצמי. כמה אפשר כבר לחמם חלב, לטייל, לרחוץ, לדאוג. להיות אבא. מי רוצה להיות אבא. זה חונק, ומוחק, את כל מה שהיה קודם. את כל מי שהייתי קודם.
חוויה קשה מנשוא
בואו נגיד את האמת, הורות זה לפעמים חתיכת סיוט. להיות הורים לתינוקות ולילדים קטנים זו חוויה קשה מנשוא. אנחנו עוברים אותה, שורדים אותה, עם לא מעט פצעים רגשיים, מריבות איומות, צעקות, בכי, ייאוש, יש גם משפחות שמתפרקות בגלל זה. אנחנו אף פעם לא מוכנים לזה באמת. אנחנו אף פעם לא יודעים איך זה באמת יהיה, כמה קשה, תובעני ומאמלל.
ורק אל תגידו לי שמה פתאום, ומה אתה מדבר, אלו השנים הכי נפלאות, מדהים לראות אותם שהם גדלים, כי אני אזכיר לכם שאתם מותשים, מצוברחים, עצבניים, צריכים לכבס, לנקות, לתלות, להכין, ולהשתרע על הספה מאוחר בערב, למי יש בכלל כוח לסקס, בוהים בטלוויזיה וזוחלים למיטה, רק כדי להתעורר באמצע הלילה, לקלל בשקט וללכת למיטה שלו או שלה, אחרי שרבתם מי יקום אליו, ורציתם לחנוק אותו, אותה ואת מי שהמציא את המושג הזה, הורות.
הייתי צל של עצמי. מחקתי את מי שאני. ואני שמח כל כך שאני כבר לא. נכון, היו רגעים יקרים מפז של חיבוק, נשיקה, מלים, מגע, התפעלות, התלהבות, צחוק, שמחה, אושר אמיתי, שנצרבו בנשמה שלי. אבל לעולם לא ארצה לחזור לשנים הללו. טוב לי היום עם שני ילדים עצמאיים ובוגרים וחמודים ומצחיקים, שאפשר לדבר איתם, להתווכח איתם, לצחוק איתם, שיש להם כוח לשנות את חייהם, שאינם חסרי אונים, שהם בני אדם שלמים.
אז אם אתם בדרך לשם, או אם אתם כבר הורים לפעוט, או לתינוקת, או ליותר מאחד, אפילו שלושה, אל תהססו לדבר על זה. לחלוק את זה. להתלונן. לקטר. לבכות. לטפל בעצמכם. לנוח לפעמים. לנחות ולשתוק. זה בסדר. מותר לכם. זה אפילו רצוי. מבריא. מנחם. ומרפא. לקבל חיבוק. ותשומת לב. ולא הערות ביקורתיות על אלו הורים אתם ולמה אתם מתבכיינים. מותר לכם. זה בסדר. זה נורא קשה. אין דבר קשה מזה.
ואם תפנו לעצמכם זמן; ואם תאהבו את עצמכם בטעויות, בכישלונות, בעצבים שלכם; ואם תדעו לחמול על עצמכם ולבקש סליחה (בעיקר מעצמכם) - יש סיכוי שתעברו את השנים הללו עם מינימום נזקים ועם מקסימום זיכרונות נהדרים שתוכלו לקחת איתכם אל הנצח. בהמשך מצפה לכם המתנה הגדולה מכל: הילדים שאתם גידלתם וחיבקתם ואהבתם, הופכים למבוגרים מאושרים. בזכותכם.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
