בין פולחן אלילי לחג שידוכים קדמון: גלגולו של ט"ו באב
שבירת הנורמות והחוקים החברתיים, פולחן החמה, רשות להינשא לשבט בנימין שסרח - או חג שמברך על היין: לתרבות ישראל היו הסיבות שלה להכחיד את חג ט"ו באב, ורק סימניו נותרו לנו
נערות מחוֹללות בכרמים, מִצחיהן מבהיקים בזיעת התלהבות. שמלות לבנות המוכספות באור הלבנה מתנפנפות, רגליים יחפות בוטשות בקרקע, ידיים אוחזות בחוזקה במעגל. הנערות מחוֹללות והנערים מתגודדים כמטחווי קשת בחבורות, ומציצים בהן בביישנות ובתשוקה. מבטי הנערים מלבִּים את התלהבות הנערות, אבל הן רוקדות לעצמן במעגל שאין לו סוף, גם כשהן מגניבות מבטים חטופים אל הנערים. הן מחוֹללות בכרמים והלבנה מביטה בהן בחיבה, עת בָּציר היא, והכפר חוגג את פרי הגפן ושמח בפוריותהּ של האדמה הטובה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
ט"ו באב הוא חג חקלאי-כפרי, חג של פוריוּת ונעורים, תנובה וחושניוּת. הוא משקף תרבות עתיקה, אולי קדומה אף לעם ישראל. תכניו אינם מוכרים לנו כהווייתם, ודומה שהוא מעיד על מיתוס קדום ומפעפע. כל שיש בידינו הוא התיאור החי שבמשנה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- ט"ו באב ויום כיפור: כשהרומנטיקה הפכה לאינטימיות/ דבורה זגורי
- עם כיסוי ראש, לא בהפרדה: "אישה ששרה היא לא חפץ"
- אהבה זה כואב? על אלימות בשיר השירים/
רוחמה וייס
רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בסוף ימי בית שני, משווה בינו לבין יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה, שבו לובשים בגדי לבן כדי לסמן את הרצון להיטהר. "לא היו ימים טובים לישראל", הוא אומר, כשני ימים אלה - חמישה עשר באב ויום הכיפורים – "שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, כדי שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות (מחוֹללות) בכרמים" (תענית ד, ח).
חז"ל ביקשו להסביר במה נתייחד ט"ו באב כך שהושווה ליום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה, היום שבו סליחה ומחילה ובו ניתנו הלוחות השניים. הם מספקים שישה טעמים אפשריים לייחודו של היום. לפי אחד מהם, בט"ו באב היה "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" (תענית ל, ע"ב), כלומר להינשא אלה לאלה. כך הומרה התפיסה השבטית בתפיסה לאומית כוללת.
האם ט"ו באב צוין לאורך הדורות? זאת לא נדע, אולם בעת החדשה הוא הצית את דמיונם של החלוצים שתיארו אותו כחג חילוני-עממי, חג הטבע של עם היושב לבטח על אדמתו, נהנה מפירותיה ושמח בחלקו. ט"ו באב, המוכר כיום כ"חג האהבה", איננו מהדורה יהודית של יום ולנטיין (Valentine’s Day). כאן אין מדובר בכרטיסי ברכה מצועצעים, באימוג'ים מתקתקים או בשוקולד באריזות אדומות בדמות לב במחיר מופקע. אולם אם נשאל מהי דמותו של ט"ו באב בהוויה הישראלית, ניאלץ להודות שמלבד פסטיבלי מוזיקה אחדים המתקיימים בו והיותו תאריך מבוקש לחתונות, הוא טרם זכה לעיצוב של ממש.
חג תשישוּת כוחה של החמה
ט"ו באב איננו חג מן התורה. אנו קוראים עליו ואל "אחיו", ט"ו בשבט, לראשונה במשנה. שניהם מחלקים את השנה לשני חלקים שווים, ושניהם מתקיימים באמצע החודש, בעת שהלבנה במילואה. היו שטענו כי המקור הקדום לשני החגים הללו היה קשור בפולחן שמש: בששת החודשים מט"ו בשבט ועד ט"ו באב, הולך כוחה של החמה וגובר, היא מַפרה את האדמה ומשביחה את פירותיה, ועל כן בט"ו בשבט נקבע ראש השנה לאילן.
לעומת זאת, "מחישה-עשר באב ואילך תשש כחה של חמה", ובמשך ששת החודשים הבאים, "לא היו כורתין עצים למערכה" (תענית לא, ע"א). מכאן ואילך נחים האדמה ועציה. עתה משמלאו אסמינו בר ויקבינו יין, עת מנוחה וצבירת כוחות היא לאדמה. המסורת קבעה את ט"ו באב, שבו נפנו הצעירים מעבודת השדה - לחגוג את עלומיהם ולהקים משפחות.
יש קו מקביל נוסף בין שני הימים: ט"ו בשבט מצוין שישים יום לפני חג הפסח, ואילו ט"ו באב מצוין שישים יום לפני חג הסוכות.
"שלא לבייש את מי שאין לו"
המשנה מדגישה שבט"ו באב הוסרו המחיצות המעמדיות ובוטלו ההפרדות בין נערות עניות לעשירות. האריג לא היה יכול לחשוף באותו ריקוד סוער את היוחסין והמעמד של כל הנערה. ברוח זו באה בתלמוד מסורת, שלפיה הנערות המיוחסות היו שואלות בגדים כל אחת ממי שנחותה במעמדה ממנה: "בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת מְשׁוּחַ מלחמה, ובת מְשׁוּחַ מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו" (בבלי, שם).
אנשים הנמצאים במהלכם של "טקסי מעבר" שרויים במה שטרנר כינה "קומוניטס" (Communitas). כלומר, מצב של התרוממות רוח, הזדהות כללית, שוויון ומחיקת השונה. במקרה שלפנינו, מטרת המחול בכרמים היא לסייע לצעירים ולצעירות לכונן זוגיוּת ולהתכונן לקראת להקמת משפחה.
החלפת הבגדים, הריקודים שאולי היו משולחי רסן, הרשות שניתנה לנערות לשיר שיר מִתגרה כלפי הבחורים, והרשות שניתנה לנערים להביט בנערות - היו הביטוי לשבירה נקודתית של המבנים החברתיים. אולם שבירה זו של הנורמות נועדה דווקא לקבֵּע את הסדר הקיים, ולערער אותו באופן מבוקר כדי לחזקו. השבירה המובנית של המציאות מזמנת אפשרות לבחינת המציאות שאותה אנו רואים כמובנת מאליה. זהו פרק זמן מובחן המיועד לרפלקציה ולחשיבה יצירתית.
אורות וצללים בחג האהבה
ככל הידוע לנו, חגיגות ט"ו באב לא צוינו בהקרבת קורבנות ולא בתפילה, אלא בשמחה עממית ומלאת חיים. ובכל זאת, צללים כבדים מעיבים על תמונת הנערות המפזזות בנחת בחביון הכרמים. לפי אחד ההסברים, ט"ו באב נקבע כיום חג כדי לציין את שובם של בני שבט בנימין לקהל ישראל.
במלחמת אחים עקובה מדם, שבה נלחמו בני שבט זה בשאר השבטים, נהרגו רבבות. המלחמה, שכמעט כילתה את בני השבט, פרצה בשל מעשה פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ'), שבו אנסו בני בנימין אישה שהגיעה לעיר בשטחם, התעללו בה ורצחו אותה באכזריות שאין הדעת מעלה.
בני ישראל גמרו אומר לא להשיא את בנותיהם לבני בנימין, ועקב כך עמד השבט בפני סכנת הכחדה. השמחה הגדולה מכסה, לפי הסבר זה, על טראומה נוראה בחיי האומה הצעירה. הריקודים בט"ו באב נוצרו אפוא עקב הוראתם של זקני העדה לבני שבט בנימין, האסורים לבוא בקהל, לחטוף להן נשים, פן יִכלה השבט: "וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן" (שופטים כ"א, כ'-כ"א).
ד"ר חנה פנחסי, חוקרת פמיניסטית של התלמוד, מנגידה בין הפילגש שהייתה שרויה לבדה באפלה בין גברים שפגעו בה, ובין הנשים הנאספות בט"ו באב, הלובשות בגדי לבן ורוקדות ביחד, שמחות בגופן ובטוחות בו. פנחסי מציעה שהחג הזה מנכיח את הטראומה וגם מציע לה מענה.
דבריה על התיקון שיש בט"ו באב מרגשים ומועילים, אבל עדיין יש צורך בתיקון נוסף לחג הזה: לפי תיאור המשנה את ריקודן של בנות ישראל – הבחורים צופים בהן והן נצפות, הבחורים בוחרים והן נבחרות; ומשום כך, התיקון המלא לדעתי יהיה כאשר נערות ונערים יחוללו להנאתם, ולא יהיו נתונים למבטים מחללים, לאמירות, או חלילה למעשים שאינם במקומם.
השתקת המיתוס המפעפע
התורה מספרת על שלושה מיני תבואה שבהם נתברכה הארץ: "דָּגָן, תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (דברים כ"ח, נ"א); חיטה ושעורה (כלומר דגן), גפן (תירוש, כלומר יין) וזית (יצהר, כלומר שמן). שניים מן הגידולים הללו זכו לכך שיש חג עלייה לרגל בסמוך להבשלתם: שעורה בפסח וחיטה בשבועות, וייתכן שמסיק הזיתים התקיים בסמוך לחג הסוכות.
ומה עם הגפן, שעליה גדל הפרי שממנו מפיקים את היין אשר ישמח לבב אנוש? דווקא הוא לא זכה לחג משלו? והלוא כשיהושע בן נון וכלב בן יפונה חזרו ממשימת הריגול שלהם בארץ ישראל, הם הביאו איתם אשכול ענק של ענבים.
ואכן, פסוקים אחדים בתנ"ך מרמזים אולי על חגיגות יין קדומות. לדוגמה: "וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם, וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים" (שופטים ט', כ"ז). אף במגילת המקדש שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה מדובר בחג יין קדום, חג ביכורי תירוש, שנחוג שבעה שבועות אחרי חג השבועות.
אגב, שבעה שבועות אחרי חג ביכורי תירוש נחוג חג נוסף, והוא חג ביכורי יצהר. בידינו לא נותרו עדויות על כיצד נחגגו חגים אלה ואף לא מי חגג אותם.
יש מקום לסבור שמקורותינו השתיקו מסורות על אודות חג יין עתיק, אולי מפני שהיה זה חג של פריקת עול ויצריוּת בדומה לחגיגות בכחוס בתרבות יוון, או לחגיגות דיוניסוס בתרבות רומא. ייתכן שתרבות ישראל הכחידה את החג הזה משום המיתוס המפעפע בו ומפני שהוא סיכן את הסדר הטוב והמוסר. החג נעלם ורק סימניו נותרו לנו. כעת עלינו לשאול מה דמות נרצה להקנות לט"ו באב, חג האהבה העתיק-מתחדש.
- מתוך ספרה של דליה מרקס, "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי", הוצאת "ידיעות ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
