ט"ו באב: ממש לא חג האונס

ט"ו באב הוא חג עתיק שעליו נכתב כבר במקרא כי הוא "חג ה' מימים ימימה". רבן שמעון בן גמליאל הסביר במשנה כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים. וכך הן אומרות, שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, אלא תן עיניך במשפחה".

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• צפו: "האירוע היהודי הגדול ביותר מזה 2,000 שנה"
• שופט בריטי אישר לילדה יהודיה בת 10 להתנצר
• אפרת דאום: לחיות עם חנוך זו מתנה
  

על פי מסורת חז"ל נקבע החג, ככל הנראה, כיום אחדות ישראל "שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה", שכן עד אז נמנעו מלהתחתן בין השבטים כדי לשמור על נחלתם - וביום זה נמצאה להם תקנה. דעה אחרת קושרת את החג ליום "שבו הותר שבטו של בנימין לבוא בקהל".

דיון חשוב, אבל לא על זה החג

במאמר שפרסמה כאן הדר גלרון היא נטפלת לפרשה שאירעה פעם אחת ביום הזה: חטיפתן של בנות ישראל המחוללות בכרמי שילה על-ידי בני בנימין. היא מרחיקה לכת בקביעתה שאין סיבה לחגוג את החג כלל שכן "החג שמצוין בט"ו באב מבוסס על היום שבו הותר לבני שבט בנימין לחטוף נשים", ולדבריה זהו חג שמבוסס על אונס.

למעשה, הכותבת מבקשת לעורר את תודעת הקוראים לעניין כאוב בנושא ראוי, הדורש שינוי התייחסות. בכך אני מסכים איתה, אבל האם זה מצדיק קריאה סלקטיבית-מכוונת במקורות? הרי נאמר במפורש: "חג ה' בשלו מימים ימימה" – כיצד אפוא צצה המסקנה המוטעית שהחג "מבוסס" על אירוע החטיפה? האם אירוע שלילי שהתרחש שנה אחת ביום חג מבטל את החג?

הדיון על העיוות ביחס החברה לאונס נשים והאופן שקולה של הנאנסת מושתק בטקסט הספרותי המקראי או האחר הוא דיון חשוב, אבל במאמרה הכותבת מוזילה אותו ומחטיאה את המטרה בעיוות המשמעות העתיקה של ט"ו באב, והמתחדשת כחג האהבה.

פרשת "פילגש בגבעה" והמלחמות שבאו בעקבותיה, שגבו חייהם של עשרות אלפים במלחמת אזרחים עקובה מדם, רשמו את אחד הפרקים המכוערים ביותר בתולדות ישראל, ללמדנו, שאין שפל מדרגה אליו לא נוכל חלילה להידרדר. סיום המלחמה מסתיים בהכרזה על ניתוק שארית בנימין מישראל ובשבועה שלא לתת את בנות ישראל לכמה מאות גברים שנותרו משבט בנימין, ללא נשים וילדים שנטבחו ונשרפו כולם. בני ישראל מתחרטים מיד על שבועה זו ומנסים למצוא פתרון.

שני אירועים, הראשון קשה מהאחרון מסיימים את הפרשה: לקיחת ארבע מאות נשים בתולות לאחר טבח איום ונורא ביבש גלעד ומאוחר יותר, חטיפת כמאתיים מן הנשים המחוללות בטו באב. המקרא קורא לחטיפה גזל, ויש הרואים בזה ביקורת על המעשה, אך בכך, מסתיימת שרשרת המלחמות ומעשי הטבח שהחלו בפרשת פילגש בגבעה: "ויתהלכו משם בני-ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו".

לחגוג אהבה - לדחות השפלה

אפשר ללמוד מהפרשות הקשות בספר שופטים שיחסי אדנות והשפלה של גברים כלפי נשים מערערים ומשחיתים את החברה כולה ומביאים לניוונה. את האהבה, בט"ו באב ובכל השנה, יש להשתית על מערכת יחסים של אהבה הרמונית בין איש ואישה. הייתי מצפה מגלרון

שתדגיש את המשמעות שנתנו חז"ל ליום זה ואת העצמאות של בנות ישראל, בפנותן אל הבחורים בכרמים.

ט"ו באב זוכה לניצנים של הכרה מחודשת כחג האהבה בחלקים של החברה הישראלית. תופעה זו מעוררת תקווה שנוכל לחדש חג אהבה יהודי, תוצרת ישראל, שיחוג בכל חלקי החברה. חג שידבר אל כל המסגרות החברתיות, שיחגגו אותו במסגרת המשפחה המורחבת אך גם בקרב חבורות של צעירים וצעירות וכמובן במרחב האינטימי של זוג אוהבים.

לט"ו באב כחג אהבה יהודי מחודש בזמננו יכולה להיות תשתית תרבותית, הגותית ולימודית במקורות היהדות לדורותיה. אין כאן כל שאלה של מלאכותיות או שטחיות. ט"ו באב צריך להפוך ליום של לימוד מעמיק בחוכמת האהבה וליום שמחתם של האוהבים. כך תשוב המשמעות המחודשת לדברי חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים".