"השיר של רוז": הכל טוב בסרט הזה, וזו לא מחמאה
אם חד הורית מהמעמד הנמוך בסקוטלנד חולמת להפוך לזמרת קאנטרי. לשמחתה כולם עוזרים לה - מהמעסיקה הנדיבה ועד השדרן ברדיו. אז אם כולם כל כך טובים, איפה הדרמה? בקיצור, השתעממנו
החיבור בין סרט שעושה טוב על הלב ומעמד הפועלים אופייני לקולנוע הבריטי, בעיקר בזכות שני הלהיטים "בילי אליוט" ו"ללכת עד הסוף". אבל בסרט "השיר של רוז" (Wild Rose) נדמה שהמצוקה מעולם לא נראתה מתקתקה יותר. מזמן לא צפינו בסרט שבו כולם, מהסוהרים בתחילתו ועד האישה האמידה-מאוד בהמשכו, הם כה מאירי פנים ונוחים לגיבורה שלנו.
הנה עוד סרט על אישה צעירה שרודפת אחר החלום. הפעם זוהי רוז-לין, אם חד הורית מגלזגו (ג'סי באקלי), שזה עתה סיימה לרצות שנת מאסר, והיא שבה אל שני ילדיה הקטנים ואל אימהּ חמוצת הפנים (ג'ולי וולטרס), שטיפלה בהם בזמן שבתה נעדרה. חלומה הגדול הוא להגיע אל בירת מוזיקת הקאנטרי, נשוויל, שבמדינת טנסי שבארה"ב. היא זמרת קאנטרי שמופיעה עם להקתה בפאב מקומי, ועתה היא מוכנה לפרוץ אל העולם הגדול.
בינתיים היא עובדת כמנקה בביתה של אישה מבוססת (השחקנית היהודייה-ניגרית סופי אוקונדו). זו מסתברת כנשמה טובה באמת, וכאשר היא שומעת את שירתה של רוז – היא נחושה בדעתה לעזור לה להגשים את חלומה. כבר אמרנו, כולם (בעצם, כמעט כולם) הם אנשים טובי לב בסרט הזה, וזה כולל שדרן חייכן ברדיו הבריטי שמגלם את עצמו.
מה עושים עם סרטים כמו "השיר של רוז" שנורא מתאמצים לעשות טוב על הנשמה? רוטנים קלות על התסריט המאולץ? מתעצבנים על דמותה הסטריאוטיפית של הגיבורה? תוהים לשם מה היה צריך בכלל את סיפור הכלא, אם ממילא אין לו כל משמעות דרמטית? מתפלאים כיצד זה אין בסרט אפילו תפנית אחת שתיחלץ אותו מהנוסחתיות?
הבמאי טום הרפר והתסריטאית ניקול טיילור אמנם מציגים את הגיבורה שלהם כאחות בכורה ולא אחראית, יותר מאשר אם מתפקדת לילדיה. אבל גם זה לא ממש גורם לנו לא לחבב אותה. המציאות של חייה לא נראית באמת נוראה, ואם המשפחה חיה באיזושהי מצוקה – זה לא ממש ניכר.
באקלי (שנצפתה לאחרונה במיני-סדרה המצוינת "צ'רנוביל") מבצעת בכישרון קומץ שירי קאנטרי, אבל קשה לומר שחובבי הז'אנר ימצאו בסרט משהו שילהיב אותם. היא אמנם חיונית מאוד ונוכחת כמעט בכל סצינה בסרט, אבל דמותה של רוז-לין מעוצבת בקווים גסים שנועדו לשרת סיפור אגדה שלעומתו "כוכב נולד" ייחשב לטרגדיה יוונית. וכן, יש לי בעיה עם סרטים שמציגים פערים סוציו-אקונומיים באופן כה מרוכך. זה הרי ברור מאליו שמעסיקתה הנדיבה של הגיבורה תצא מעורה כדי לעזור לבת מעמד הפועלים שרק רוצה לשיר, לא?
אין בעיה עם סיפורי אגדה שנובעים מתוך מעמד הפועלים. שני הסרטים שהוזכרו בתחילת רשימה זו הוכיחו שניתן לעשות זאת היטב ותוך הפגנה של מודעות עצמית. ב"השיר של רוז" פשוט אין שום דבר מקורי או סוחף. הוא מציג דילמות ופותר אותן בדרך מובנת מאליה לצופים (ופחות לגיבורה). לא, זהו לא סרט נצלני או ציני שמבקש לסחוט מאיתנו רגשות בדרך הכי סכמטית שאפשר. זה פשוט סרט שהולך בדרך שנסללה זה מכבר מבלי להותיר אחריו עקבות.
