כך גנץ "המגמגם" לא מתרסק בסקרים
חרף הופעות כושלות מול המצלמות – מ"יו-יו-יונית" ועד פיאסקו ה-M-16 - ממשיך יו"ר כחול לבן לזכות באמון הציבור. על געגועי השמאל-מרכז לרבין
בסרט התיעודי "אנשי המכירות" על הפרסום הפוליטי בישראל, שהוקרן בעבר בערוץ 8, נחשפו קטעים שלא שודרו של יצחק רבין ממערכת הבחירות של 1992. הוא הוקלט לצורך התשדירים שהיו באותה עת מרכיב מרכזי בבחירות, בשל אחוזי הצפייה הגבוהים בערוץ הראשון. רבין ניצב מול המצלמה ודיבר ללא טלפרומפטר מאחר שהתנגד להרכיב משקפיים. בתיעוד הוא נראה נתקע לאחר כמעט כל משפט. למשל: "על הקמת מדינת ישראל שמעתי כאן, בבית הזה, בית פפרמן, בית ההארחה של...", כאן הוא עוצר בדיבורו, מניף יד בעצבנות ואומר: "עוד פעם, בואו נתחיל לעשות, אולי קצת פחות פורמאלי". הוא המשיך: "לאחר שבוע של קרבות על פתיחת הדרך...", ואז נתקע שוב ומסמן בידו שצריך לצלם שוב.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
וכך זה נמשך דקות ארוכות. זה קצת מזכיר את בני גנץ שמתקשה בהופעותיו מול המצלמות כאשר אינו מקריא מטקסט שהכין מראש. יו-יו-יונית הפך כבר לקאלט וכך גם ההופעה שבה נאלץ להסביר שאינו שומע טוב באוזן ה-M-16 שלו ומקרים נוספים. כיצד זה ששני אנשים שהיו רמטכ"לים בעברם, והופיעו פעמים רבות מול פורומים בכירים ומול חיילים מתקשים לעמוד בפני מצלמה? ובעיקר, מה זה מעיד על יכולתם להתמודד על תפקידי הנהגה בכירים במערכת הפוליטית?
אצל רבין התשובה ניתנה כבר ב-1992, כשהצליח לנצח במערכת הבחירות למרות כישוריו הדלים על המסך הקטן. גם כשהופיע בעימות טלוויזיה מול יצחק שמיר, ראש הליכוד האפרורי, הוא לא הצליח לנצח אותו לפי הסקרים. בבחירות, לעומת זאת, הוא ניצח אותו והקים ממשלה.
לרבין היה יתרון תקשורתי גדול למרות חוסר הרהיטות הלשונית שלו: הוא עורר אמון. דווקא הדיבור האיטי שלו, עם העיצורים המשונים, יצר את הרושם של מי שניתן לסמוך על מילתו. כל מי ששירת ביחידות קרביות יודע שהקול המרשים ביותר של מפקד בקשר הוא האיטי והרגוע. קולו של רבין.
המראה האמין יכול לחפות גם על התבטאויות לא אמינות. רבין שבר ימינה בבחירות 1992 ואימץ את תוכנית האוטונומיה של הליכוד, שמשמעותה הייתה שלא לצאת משטחי יהודה ושומרון. הוא גם הכריז ש"לא נרד מרמת הגולן" אם יהיה הסכם עם הסורים. את צבעי הקמפיין של "העבודה" שהיו תמיד באדום, הוא החליף לכחול לבן.
האם ניתן להחיל את המקרה של רבין על גנץ, מלבד היותם רמטכ"לים ובעלי קשיים בהופעתם בפני המצלמה?
הנוכחות התקשורתית של פוליטיקאים לא נובעת רק מהטקסטים שלהם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המוכרות הוא עימות הטלוויזיה בין ג'ון פ. קנדי לבין ריצ'רד ניקסון ב-1960. בסקרים מבין אלה שראו אותו בטלוויזיה קנדי ניצח. אלא שאותו עימות שודר גם ברדיו, ורוב המאזינים סברו שדווקא ניקסון ניצח. הטקסטים שלו, לדעתם, היו משכנעים יותר.
יועצי תקשורת נוהגים לעיתים להנמיך את הקול בזמן הופעת פוליטיקאי בטלוויזיה ולהתרשם רק מן ההקרנה הפיזית שלו. ההופעה היא המסר. כאן גנץ נופל לכאורה ביכולותיו התקשורתיות משלושת חבריו לצמרת. יאיר לפיד נואם טוב ממנו, משה יעלון משדר עוצמה גדולה יותר וגבי אשכנזי גובר עליו בכריזמה.
מה יש בהופעתו של גנץ המקנה לו יתרון על פני אחרים? הנוכחות האמינה והרגועה שלו. גם כאשר גמגם את היו-יו-יונית הוא עשה זאת בנינוחות ובלי להתעצבן. אם מורידים את הווליום של הקטע הזה, מתקבל מנהיג שאפשר לסמוך עליו.
זהו יכול להיות גם ההסבר מדוע הוא עדיין מקבל בסקרים את הנתונים הגבוהים ביותר במידת התאמתו לכהן כראש ממשלה, אחרי נתניהו. יותר מאשר חבריו בצמרת כחול לבן וראשי מפלגות השמאל. גם במישור הבחירה המפלגתית כחול לבן מאבדת בסקרים כחמישה מנדטים בהשוואה לבחירות במועד א', פחות מהליכוד שמאבד כתשעה מנדטים (יחד עם "כולנו").
מחנה המרכז-שמאל ממשיך ברובו לתמוך בגנץ למרות הקריצה שלו ימינה והטענה שאינו יודע להתראיין. המודל של המצביעים האלה הוא כנראה יצחק רבין, שגמגם ופזל לבוחרי הליכוד, אבל לאחר מכן עשה את הדבר הנכון.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
