על יהודים שונאי זרים

סטיבן מילר(צילום: רויטרס)

"תחזרו למקום שממנו באתם", קרא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לחברות קונגרס, בנות מיעוטים, שתקפו את מדיניות ההגירה שלו. המקום לחזור אליו הוא אפריקה, אסיה או אמריקה הלטינית - רק לא אירופה הלבנה, הקלאסית. יהודים לא מעטים שמעו בקריאה הזאת משהו מוכר: קריאות כאלה הוטחו באבותיהם ואבות אבותיהם ומוטחות כלפיהם גם היום. באירופה רצו לגרש אותם למזרח התיכון; באמריקה רצו לגרש אותם לאירופה; במזרח התיכון רצו לגרש אותם לאירופה. אין עם שחווה שנאת זרים יותר מהיהודים. אף על פי כן, לא כל יהודי זוכר.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

השבוע חצה הקמפיין של מילר נגד המהגרים קו משמעותי. על הכוונת נמצאים לא רק מהגרים בלתי-חוקיים וילדיהם, אלא גם מהגרים חוקיים דלי הכנסה. המדינה אמורה לשלול מהם שירותי בריאות בסיסיים ותשלומי רווחה.

סבו של מילר היה פליט שהיגר מרוסיה. כפי שאמר וחזר ואמר דודו, אלמלא אמריקה פתחה לפניו את שעריה, הנאצים היו רוצחים אותו. "כשאני שומע מה הוא אומר ועושה אני אחוז חרדה", אמר הדוד.

בכתבת דיוקן גדולה שפורסמה אתמול ב"ניו יורק טיימס" הוא מתואר כבן למשפחה עשירה, מושקעת בנדל"ן. "אוסאמה בן-לאדן היה מרגיש בבית בבית הספר התיכון שלי", כתב לאחר פיגועי התאומים. הוא בז לאנגלית המקרטעת של חבריו ללימודים ולעובדי התחזוקה שניקו אחריו. הם תיארו אותו כגזען ילדותי, יהיר, רעב לתשומת לב.

אם התיאור הזה מזכיר לכם מישהו מהבית בבלפור, טעות בידכם: מילר הוא צעיר מבריק, רהוט, חרוץ, אפקטיבי. אין הרבה דמיון. הוא עלה כפורח בתחנות הרדיו הניאו-ימניות: התחנות האלה זקוקות ליהודים כדי לנקות את עצמן מאשמת אנטישמיות. את כן השיגור שלו מצא באתר האינטרנט ברייטברט, שנושא את שמו של יהודי צעיר, רהוט ושטוף שנאה כמוהו, והפך למעוז המליציות הלבנות תומכות טראמפ. לפני שנה ומשהו הכירו ביני לבין מילר, במסעדה בוושינגטון. ישראל לא עניינה אותו.

מילר יושב היום בלשכה מרווחת, קרוב לנשיא. הוא הצליח לרתום את טראמפ, את מפלגתו ואת הבייס שלו למדיניות חסרת פשרות וחסרת חמלה. ילדים הופרדו מהוריהם; מבוגרים הוחזקו בתנאים תת-אנושיים במתקני כליאה; אף שחלק מהצעדים נבלמו בבתי המשפט, ההסתה שנלוותה להם גבתה מחירים בנפש. כל זאת כאשר ניטש ויכוח בין המומחים על היתרונות והחסרונות בגירוש מהגרים. אמריקה זקוקה למהגרים, ממש כמונו. הם מנקי האסלות שלה, רוחצי הקשישים, קוטפי הפלפלים. היא לא יכולה בלעדיהם.

השאלה הגדולה שמפלגת היום את האמריקנים היא מי אנחנו, מה האתוס שלנו. גם בעבר סגרה אמריקה את שעריה בפני מהגרים ופליטים, בהם יהודים. עם זאת, האתוס, המגולם בשירה של המשוררת היהודייה אמה לזרוס שמעטר את פסל החירות בניו יורק ("הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ההמונים חסרי הבית וסחופי הסער"), נותר בעינו. עכשיו רוצה מילר לשנות גם את זה: פסל החירות לא הוקם כדי להזמין מהגרים, אמר במסיבת עיתונאים בבית הלבן. ההבטחה נוספה אחר כך. אפשר לוותר עליה.

גם ליהודים באמריקה יש מורשת, יש אתוס: הוא הציב את רובם המכריע בצד ההומני, הליברלי, בחוד החנית של המאבק למען זכויות האזרח. מילר לא שם; גם קושנר, גרינבלט, פרידמן, כל סוחרי הנדל"ן, יהודי החצר של טראמפ, לא שם. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", אנחנו אומרים בליל הסדר, אבל הם לא רואים דבר ולא יודעים דבר.

לישראל יש שונאי זרים משלה. אני שומע את הנאומים של בצלאל סמוטריץ', איילת שקד, מירי רגב, אריה דרעי ואחרים, שומרי טהרת הגזע היהודי מפני דמו של ילד פיליפיני קטן, ומתקשה להבין את ההיגיון. הם מבקשים להפיל עלינו שלושה מיליון פלסטינים, אבל שוהה פיליפינית אחת הם לא מסוגלים להכיל. מילר עשה קריירה מהרוע שלו. מה הם עשו ברוע שלהם.