תעמולת הבחירות העבירה אותם על דעתם
במסגרת המרוץ לקלפי כשלו יאיר גולן, יועז הנדל ואיציק שמולי באמירות שהן סתם שגויות במקרה טוב, ומעודדות אנטי-ישראליות במקרה הרע
איציק שמולי(צילום: מוטי קמחי)
תעמולת הבחירות מזמנת לנו הרבה הבלים. פוליטיקאים חושבים שככל שהם ישמיעו אמירות יותר נחרצות, הם ישנו משהו בדעת הקהל. עד גבול מסוים זה לגיטימי. אפשר גם להניח שהם מכירים את הטענה שאם חוזרים על שקר אלף פעמים ‑ הוא תופס. אז יש כאלה שמנסים. אבל לפעמים לא רק שזה לא עובד - זה מביך, ובעיקר מזיק. וזה מזיק יותר כאשר הרציניים בחבורה נכנסים לאותו דפוס פעולה. להלן שלוש דוגמאות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
יאיר גולן, ההוא שרואה תהליכים, פרסם ציוץ במינון גבוה של פסקנות: "נתניהו, בצעד פחדני נוסף, החליט למנוע כניסתן של חברות קונגרס אמריקאיות לישראל. תארו לכם איך הוא היה מגיב אם ארה"ב הייתה מונעת כניסת ח"כ ישראלי מהימין הקיצוני לארה"ב. 'אנטישמיות, אפליה' וכו' ביטויים קורבניים היו מופרחים באוויר".
לפעמים, גולן היקר, צריך לדעת משהו לפני שמצייצים. וכמו שטעית בעניין ה"תהליכים", והענקת שירותי תעמולה לאלה שמשווים בין ישראל של היום לגרמניה של פעם, אתה שוב מצייץ בלי שמץ של ידע על איסורי כניסה בכלל, ולארה"ב בפרט. ובכן, ארה"ב מנעה את כניסתו של חה"כ מהימין הקיצוני, מיכאל בן-ארי. זה קרה ב-2012. לא הייתה מהומה גדולה. ראובן ריבלין, שהיה אז יו"ר הכנסת, שלח מכתב מחאה. ובכל מקרה, אף אחד לא הגיב ב"אנטישמיות, אפליה". כל כך קשה לבדוק, מר גולן?
השני בחבורה הוא ידידי, ועד לא מזמן עמיתי לעיתון, ח"כ ד"ר יועז הנדל. בתגובה לביקורת שהשמיע בנימין נתניהו על ביקור בבקעת הירדן של צמרת כחול לבן, הזכיר הנדל שכאשר ג'ון קרי הציג ב-2014 תוכנית שכללה ויתור על בקעת הירדן, "היחיד שבלם את הרעיון הזה הוא בוגי יעלון".
ובכן, בתחילת 2014 זה אכן היה נתניהו שנטה לקבל את הטיוטה הראשונה של קרי. יעלון אכן התנגד. הוא היה הסמן הימני ביותר בממשלה. אבל עם כל הכבוד ליעלון, המחלוקת הפנימית והלגיטימית הייתה חסרת משמעות, משום שהפלסטינים ממילא דחו הן את הטיוטה הראשונה שהציג קרי והן את הטיוטה השנייה, בלי שום קשר לבקעת הירדן.
השלישי בחבורה הוא איציק שמולי, שהאשים את אהוד ברק בחיסול הסיכוי לשלום. זו טענה שמושמעת בדרך כלל על ידי הוזים מהשמאל הקיצוני. שמולי הוא לא אחד מהם. ברק היה ראש הממשלה הראשון שבקיץ 2000, בפסגת קמפ דיוויד, הציע לפלסטינים גם מדינה וגם חלוקת ירושלים. זה היה מהלך נועז. ברק רצה בכל מאודו להשיג שלום, אבל זה לא עזר. הפלסטינים סירבו ופתחו באינתיפאדה רצחנית.
עברו חודשים אחדים, ובסוף אותה שנה הציג ביל קלינטון את המתווה הקרוי על שמו: שתי מדינות לשני עמים, נסיגה של כ-95% מהשטחים וחלוקת ירושלים. ברק הוביל את הממשלה להצבעה בעד המתווה. חלק ממדינות ערב תמכו בקלינטון ולחצו על ערפאת לקבל את התוכנית. זה לא עזר - הפלסטינים שוב סירבו.
כאשר הנדל ושמולי קובעים שהבעיה היא ברק ונתניהו, הם גם מסלפים את האמת וגם משרתים את התעמולה האנטי-ישראלית, שמשחררת את הפלסטינים מאחריות. דווקא הם, יותר מאחרים, אמורים לדעת מה קרה, שלב אחרי שלב, במסגרת הניסיונות להשיג שלום. כך שעם כל הכבוד לצורך בהתנגחות פוליטית בזמן בחירות, אין שום צורך בסילופים.
הבעיה איננה עם העמדות של גולן, הנדל ושמולי. גולן, למרות המעידה שלו בנאום התהליכים, לא שייך לשוליים הקיצוניים. העמדה שלו על ארגון שמאל קיצוני כמו שוברים שתיקה קרובה יותר לעמדות של הנדל ושמולי, והפוכה מהעמדה של מרצ. גולן אפילו צועד ימינה, ו"מתנגד לפשרה על רמת הגולן. אפילו על סנטימטר אחד". גם בעניין הזה הוא מן הסתם קרוב יותר להנדל ולשמולי, וקצת פחות למרצ שאיתה הוא רץ.
הנה לנו שלושה פוליטיקאים רציניים שהצורך בתעמולת בחירות מעביר אותם על דעתם. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
בן-דרור ימיני
מומלצים
