תוכנית ההתנתקות הביאה רק עוני ותחלואה

לא רק הצד הישראלי סובל מהמהלך שביצע אריאל שרון. גם מצבם של כשני מיליון הפלסטינים ברצועת עזה מידרדר והולך. זמן לקחת אחריות

יפעת ארליךפורסם: 22.08.19 , 12:36

ההתנתקות, קיץ 2005(צילום: אבי מועלם)

14 שנה חלפו מאז שהחל אחד הניסויים הגדולים שביצעה מדינת ישראל בבני אדם. פרק זמן ארוך דיו כדי לנתח את התוצאות וההשלכות לעתיד של תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. ודווקא הפעם איני רוצה לעסוק בתמונות הקשות הצרובות בתודעה הציבורית של אנשים הנקרעים מביתם ומאדמתם, של תפילות ובכיות ובתי כנסת עולים באש. איני רוצה גם לדון באופן השיקום של המגורשים שהיה מביש וגרם סבל מיותר לאנשים שעברו טלטלה כה עזה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

גם על המצב הביטחוני מיותר להכביר במילים. ראש הממשלה דאז אריאל שרון הבטיח לנו שתוכנית ההתנתקות היא "החלטה שמבטיחה את עתיד ישראל וטובה לביטחון ישראל". טוב שהבטיח. התוצאה הישירה של ההתנתקות הייתה השתלטות חמאס על רצועת עזה והפיכתה לקן צרעות של טרור. מאז הפכו תושבי הדרום של מדינת ישראל בערים ובכפרים לבני ערובה של ארגון טרור. חייהם אינם חיים תחת בלוני תבערה, שדות בוערים, טילים במרכזי ערים ואיומי חדירות מהגדר וממנהרות. ישראל נגררת מעת לעת לסבבי מלחמה, אך בעיקר מכילה את האירועים ושורפת מיליארדים על התמגנות והתגוננות, מכיפת ברזל, דרך חיץ המנהרות ועד הגבהת הגדר. דמיינו מה היה קורה לו יכולנו להשקיע את כל הכספים הללו בחינוך וברווחה.

הפעם אתמקד דווקא בהשלכות ההתנתקות על תושבי עזה הפלסטינים. הם סובלים מעוני, מאבטלה וממחסור חמור בתרופות, במזון, בחשמל ובמים.

מאז שברחה ישראל מרצועת עזה עומד הגידול בתמ"ג שם על 1% בשנה, בזמן שהאוכלוסייה שם גדלה ב-3.5%. כלומר, בפועל מדובר בירידה דרסטית ברמת החיים. לשם השוואה, הגידול בתמ"ג ברשות הפלסטינית הוא 6% בשנה. המשמעות היא שיותר ממחצית מתושבי רצועת עזה, יותר ממיליון איש, סובלים מעוני עמוק ומאבטלה קשה.

הסיבה העיקרית לאבטלה היא הורדה, כמעט לאפס, של מספר הפועלים מעזה שרשאים לעבוד בישראל, זאת בזמן שיותר ממיליון פלסטינים מיהודה ושומרון עובדים בישראל. בנוסף, בשל שיקולי ביטחון נאלצה ישראל להרחיק חקלאים מהגדר ולצמצם את שטח הדיג בחוף עזה. אלה ששפר עליהם גורלם ומצאו בכל זאת עבודה ברצועת עזה מרוויחים משכורות רעב של פחות מ-1,000 שקל בחודש. התוצאה היא שיותר ממיליון פלסטינים זקוקים לסיוע במזון מארגונים הומניטריים.

הידרדרות קשה חלה גם במצב הבריאות, הכולל מחסור חמור בתרופות ובציוד רפואי. במארס 2019 החליטה הרשות הפלסטינית שלא לאשר עוד לחולים פלסטינים להגיע לטיפולים מצילי חיים בישראל, וכך גזרה גזר דין מוות על חולים רבים בעזה.

לכל אלה מתווסף משבר חמור בחשמל ובמים. תושבי עזה זוכים לאספקת חשמל סדירה במשך 6-4 שעות ביום בלבד. כיצד אפשר לנהל כך שגרת חיים נורמלית?

המחסור בחשמל יצר גם מחסור חמור במים ופגיעה באיכותם. בלא חשמל לא ניתן להפעיל את מתקני ההתפלה ולטפל בשפכים. כשהביוב מחלחל אל מי התהום מצד אחד, וכששואבים שאיבת-יתר מהאקוויפר בעזה מצד שני – רמת המליחות במי התהום גדלה. על פי תקן ארגון הבריאות העולמי, בבדיקות שנעשו ב-2015 עלה ש-96.4% ממי השתייה של עזה אינם ראויים לשתייה. לאיכות המים יש כמובן השפעה ישירה על רמת התחלואה ברצועה.

ביהודה ושומרון, לעומת זאת, 100% מהאוכלוסייה זוכה לשתות מים איכותיים. בקיצור, במילים פשוטות, עזה של אחרי ההתנתקות לא הפכה לסינגפור - היא הפכה לאזור מוכה אסון וסבל, בזמן שביהודה ושומרון זוכים הפלסטינים לצמיחה ורווחה.

ישראל חשבה שהיא יכולה לברוח מעזה ולהשאיר את כל הצרות מאחורי חומה. המציאות הוכיחה שאי אפשר לבחור את השכנים שלך, וגם לא לברוח מהם. אף פעם אי אפשר להתנתק באמת. השכנים ידאגו יום-יום להזכיר לך את קיומם.

ישראל עדיין מחוברת לעזה, לא רק בפרוטקשן שנתניהו מעביר מעת לעת במזוודות להנהגת חמאס, אלא גם באחריות מוסרית ומדינית למה שקורה שם. נרצה או לא נרצה, גם בעתיד ישראל תמשיך להיות מחוברת לעזה. ולכן מוטב שישראל, לטובת תושבי הדרום ולטובת תושבי רצועת עזה, תיקח אחריות מלאה על רצועת עזה במקום לבנות עוד חומות.