המחזמר "צ'פלין": בשורה משמחת לחובבי המיוזיקלס
ההפקה מרשימה והשחקנים מפגינים יכולות וכישרון, אך מעל כולם מתבלט עופרי ביטרמן הצעיר, שמגלם את אייקון הקולנוע בצורה כריזמטית ושובת לב. חובבי מחזות הזמר בישראל, זוהי צפירת הרגעה: נמצאה אלטרנטיבה ראויה
עם הכניסה לתיאטרון תל אביב, מתגנב החשש: עוד פעם להשתחל לכיסאות הצפופים למשך שעתיים וחצי, כמו טיסה לבוקרשט בלואו קוסט? שוב הסאונד העמום הצורם באולם המיושן, לשעבר בית החייל? ומה אם גם הפעם, בדומה להפקה הראשונה שהשיק לאחרונה התיאטרון, "פלאשדאנס", משהו לא יתרומם? הרי הקמתו של תיאטרון ייעודי למיוזיקלס היא הבשורה המשמחת של השנה לחובבי מחזות הזמר, ומדובר בטיפוסים רגישים. אם יתאכזבו, התגובה עלולה להיות דרמטית.
גם חובבי מחזות זמר מתבגרים. הציניות פושה בנו, בסדר – לא אדבר בשם כולם - בי. והפקות חובבניות שהרטיטו את הלב בילדות, או אלה שעדיין השביעו רצון בגיל ההתבגרות, כבר לא מספיקות. זה צריך להיות טוב יותר, מדויק יותר, עוצמתי יותר, כדי לחצות את הסף שבין חשדנות ראשונית להתמסרות מתוקה ומוחלטת. אז אומנם מגרעות הצפיפות והסאונד הם נתון קיים באולם הזה, אך "צ'פלין" הצליח לחצות את סף האיכות המדובר, הצליח מאוד. והרי לכם - יריית הפתיחה לה ציפינו מתיאטרון תל אביב.
המחזמר על חייו של אייקון הקולנוע, אותו כתב תומאס מהאן והלחין כריסטופר קרטיס, שעלה בניו יורק לראשונה ב-2006, זוכה כעת לגרסה מקומית בבימויו של שוקי וגנר בשיתוף עם תיאטרון חיפה. הסיפור עובר דרך תחנות חייו של צ'פלין, מילדותו הענייה בלונדון, עת נשלח יחד עם אחיו לבית יתומים כשהוריו לא היו כשירים עוד לגדלם, דרך הפריצה הגדולה לשוק הסרטים הטרי והאילם, פרשיות האהבים, האהבה האחת הגדולה – ועד לתקופת "הדיקטטור הגדול", כשהחל לדבר בסרטיו וגם להביע דעות פוליטיות על במות שונות. אז הואשם בתמיכה בקומוניזם ובפעילות שנתפסה כאנטי-אמריקנית וגורש עם משפחתו מאמריקה, אליה שב לראשונה רק כעבור שני עשורים, כשקיבל אוסקר של כבוד בלוס אנג'לס.
ההצגה, המלווה בתזמורת חיה בניצוחו של טל בלכרוביץ', מתקיימת באולפן הסרטים של צ'פלין, ומשתתפיה מחליפים עשרות תלבושות, בהתאם לרוח הסט והזמן. ברקע מוקרנים קטעי וידאו בשחור לבן, חלקם אותנטיים וחלקם מדמים את הסרטים המקוריים. גם את היטלר תמצאו שם צועק בגרמנית.
אבי גרייניק חמוד וחינני כסוכן השחקנים; דפנה דקל היא האנה צ'פלין, אימו של צ'רלי, בתפקיד שלא מאפשר לה לבלוט מדי; ירון ברובינסקי מבצע בטבעיות את תפקיד סידני, אחיו של צ'פלין; הילד גיא גולדברג, שמשחק את צ'רלי הקטן, מפליא לעשות זאת בכישרון; מיטל נוטיק עדינה וכובשת כאהובתו של צ'פלין; וטלי אורן היא חיית במה אמיתית, קומית ומצוינת בתפקיד עיתונאית הרכילות הדה הופר (בהצגות אחרות מיקי קם חולקת איתה את התפקיד). גם באנסמבל הלהקה נרשמו כישרונות, והכוריאוגרפיה של עומר זמרי, שהפעם נשאר רק בגזרת הריקוד המחמיאה יותר לאחר שביים את "פלאשדאנס", הייתה מרשימה.
מעל הכל, ההפקה הזו שייכת לעופרי ביטרמן, בוגר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שזה לו תפקיד ראשי ראשון על הבמה. מה שמתחיל כתצוגת משחק מתונה יחסית, כמו הופך מכושף בידיו של הצעיר מלא הכריזמה. בסצנה שבה הוא מגלם לראשונה את דמותו של הנווד – עוטה את הלבוש, המקל, הכובע והשפם האופייני, הכל מתבהר ובאחת נעשה ברור מדוע דווקא ביטרמן הוא ליהוקו האולטימטיבי של צ'פלין. כל גופו מגויס למשימה – הטיית הגב לאחור, הליכת הפינגווין האופיינית, זריזות הידיים וכמובן המימיקה העשירה. ביטרמן מחליק כמו חמאה אל נעליו של הכוכב הגדול, מתזז על הבמה בקלילות, ויתרה מכך – מכניס עומק לדמות, באופן נוגע ללב.
פיוטי, סהרורי, הלך, נווד – כך, בארבע מילים בוחר צ'פלין, בשיר המבקש ממנו לאפיין בעצמו את הדמות שיצר. בודד, מחייך למרות שהוא פגוע, תפרן, מנסה למצוא בית בעולם, ממשיך ומצייר צ'פלין את עצמו. ולא נותר אלא להאמין לו.
כן, ההפקה הזו יכולה להשתפר. התרגום לעתים פשטני, המשחק בנקודות מסוימות מוגזם אפילו ביחס למחזמר, ההתחלה היא החלק החלש ורמת הגימור לא מדויקת. אבל מהרגע בו ביטרמן עוטה את הלבוש האופייני על הבמה, ולראשונה מופיע כדמות הנווד תחת אור מעומעם, מתעגלים חיצי הביקורת, ומופיעה ההיקסמות המיוחלת. מכאן ואילך, שעתיים וחצי יחלפו במהירות, וגם ישאירו טעם של עוד. לא מן הנמנע שאמצא עצמי מקופלת באחד הכיסאות, לצפייה שנייה ב"צ'פלין" כאחרונת הגרופיות. כי חובבת מחזות זמר אמיתית אולי כן מתבגרת, אבל מנסה בכל כוחה שלא.
