ביקורת סרט - "מי שעומד מאחורי": מחבואים, הגירסה הרצחנית
המותחן הקומי מתאר משחק בו בני משפחה עשירה מנסים לצוד בת מעמד נמוך, במה שיכול היה להיות משל חברתי לנעשה בארה"ב, אך ככזה, הוא לא מספיק אפקטיבי. במקום זה, הוא מאזן רגעים של הומור שחור ואימה גרוטסקית, ומפגין מקוריות יחסית לז'אנר
לפני כשבועיים אולפני יוניברסל החליטו שלא להפיץ את סרטו של הבמאי קרייג זובל The Hunt. זוהי סאטירה פוליטית שבמרכזה ציד בני אדם כשבצד המחזיק בנשק נמצאים בני האליטה המשכילה והעשירה, ובצד הניצוד אמריקנים כפריים שמוצאם במדינות שהעניקו לטראמפ את ניצחונו בבחירות. הסרט אמור היה לצאת לקראת סוף ספטמבר אך מקרי הטבח באל פאסו טקסס (22 נרצחים) ובדייטון אוהיו (10 נרצחים) שיבשו את התוכניות. התקשורת הימנית בארה"ב, זו שתמיד נכונה להאשים את תעשיית הקולנוע ומשחקי המחשב בכל מעשה רצח המוני, מיהרה להתמקד בסרט. כצפוי, גם הצייצן בבית הלבן הצטרף לחגיגה ומספר ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט, הוא האשים את "הוליווד הליברלית" בגזענות, כעס ושנאה ובניסיון ליצור כאוס המלווה בהאשמת אחרים. ביום שלמחרת הושעתה הפצת הסרט ונכון להיום לא ברור מתי ובאיזו פלטפורמה הוא יופץ.
אין ספק שהעצבים של האמריקנים מתוחים עד הקצה, וסרטים שמנסים להיכנס אל המקום המסוכן של עימות מעמדי/תרבותי לחיים ולמוות נכנסים לאזור מסוכן. אולם הצלחתם המסחרית והביקורתית של סרטי אימה נושאי תכנים פוליטיים (בעיקר "תברח" ו"אנחנו" של ג'ורדן פיל) מלמדים שמצד הקהל דווקא יש רצון לקולנוע ז'אנרי קיצוני שיעז לשכשך בזרמי המעמקים העכורים של החברה האמריקנית.
"מי שעומד מאחורי" (Ready or Not) מותחן האימה הקומי של מאט בטינלי-אולפין ו-טיילר גילט נסמך על סיטואצית מצוד דומה, שבה בני משפחה עשירה מנסים לצוד בת מעמד נמוך. בשונה מ-The Hunt, לא נראה שהוא עומד להיות מנוצל למטרות הסחת דעת ורווחים פוליטיים מפוקפקים. גם אם יש לסרט ממד פוליטי, הרי שהוא שולי לניסיונו להיות בידור עם הבלחות של ריטוש גופני. גם המסגרת העלילתית וההפקתית המצומצמת יותר של "מי שעומד מאחורי" מגבילה את יכולתו לתפקד כאלגוריה חברתית-פוליטית אפקטיבית.
עוד ביקורות סרטים:
לדימוי של ציד אדם בהקשר של עימות מעמדי יש היסטוריה ארוכה בקולנוע. "הציד המסוכן ביותר", הסיפור הקצר של ריצ'אד קונל מ-1924, עובד ב-1932 לסרט קולנוע בבימויים של ארנס ב. סצ'ודסאק ומריאן ס. קופר. העלילה תאמה את תחושות התסכול מהתנפצותו של החלום האמריקני בעידן השפל הכלכלי. מאז, "הציד המסוכן ביותר" זכה לעיבודים ישירים, ולמספר רב עוד יותר של עיבודים עקיפים שלקחו את רעיון היסוד ופיתחו אותו לכיוונים שונים – עד וכולל סדרת הספרים והסרטים של "משחקי הרעב", או סדרת סרטי "הטיהור". העובדה שמספר יוצא דופן של סרטים חוזר בשנים האחרונות לדינמיקות מאבק מעמדי ממין זה אינה רק תוצאה של עצלות יצירתית. זוהי דרך לבטא את עומק המשבר החברתי והפוליטי, אך מסתבר שניתן לעשות זאת רק בתנאי שלא מתקרבים יותר מדי לכאן והעכשיו.
במעבר אל ההווה אנו פוגשים את גיבורת הסרט. גרייס (השחקנית האוסטרלית סמארה וויבינג) עומדת להינשא לאלכס לה דומאס (מארק אובראיין), נצר למשפחה עשירה כקורח שהונה הגיע מאימפריית משחקי לוח שנוסדה ע"י אבי סבו של החתן. גרייס (האם קיים שם סמלי יותר משומש ממנו?) מגיעה ממעמד נמוך, ומחסך בסביבה משפחתית תומכת. למרות שאלכס התרחק מבני משפחתו היא רוצה להכיר אותם, והיא זו שהובילה לכך שהחתונה תתרחש בחיק המשפחה.
החלק הראשון של הסרט עובד לא רע כקומדיה עם טונים מאיימים, הבונה את תחושת אי הנוחות של גרייס. בחצות הלילה שלאחר החתונה הכלה נדרשת להשתתף במסורת משפחתית שבמהלכה היא אמורה לשלוף קלף מתוך קופסא מסתורית, קלף שיקבע באיזה משחק המשפחה עומדת לשחק. גם ללא סצנת הפתיחה אפשר לנחש לאן זה מוביל.
הקולנוע האמריקני זקוק לסרטים נטולי מורא בניסיונו להיות רלוונטי מבחינה חברתית ופוליטית. "מי שעומד מאחורי" מכיל כמה התייחסויות למוזרותם של אנשים עשירים, ולאופן שבו הם תופסים אנשים ממעמד אחר כלא באמת בני אדם. הסרט משתמש בעמדה זו כדי לסחוט כמה רגעים משעשעים בתוך מלחמת ההישרדות של הגיבורה. אבל היבטים אלו הם עדיין מעט מדי מכדי שהסרט יהיה בעל משקל סגולי משמעותי באקלים הפוליטי הנוכחי.
הסרט מספק בידור סביר אבל לא הרבה יותר מכך. חלקו הראשון מאזן בין הומור לתחושת איום גוברת, בהמשך, עם תחילת המצוד ההומור הופך לגרוטסקי יותר, עד שהוא כמעט ומתפוגג לחלוטין כשהסרט הופך לדרמת אימה והישרדות. כסרט מתח/אימה הוא מבויים באופן סביר אך לא יותר מכך, ויש תחושה שאחרי כחצי שעה של מצוד יש דשדוש עד ההגעה למערכה האחרונה. בחלק האחרון יש חזרה להומור שחור הנובע מכמה רגעים מדממים במיוחד.
"מי שעומד מאחורי" לא צריך להישפט רק ביחס לאפקט הביקורתי-אקטואלי המוגבל שלו. גם כבידור קולנועי הוא לא ממצה את הפוטנציאל. הדמויות לא מתפתחות, המהלך העלילתי לא יכול באמת להפתיע עד חלקו האחרון של הסרט ובחלקים הארוכים שבהם הוא לא עובד מספיק טוב כקומדיה שחורה בהחלט ניתן לצאת מהאולם להפסקת התרעננות. חרף מגרעות אלו, הוא עדיף כסרט אימה ונחווה כמקורי יותר מסרטי אימה בשטאנץ של ג'יימס וואן ושות' ("לזמן את הרוע", "אנאבל"). באופן יחסי זו מעין המלצה.
