בראיון מיוחד ל"ידיעות אמריקה" מתארת אוחנה, את הדרך המפתיעה לראשות העיר. בירוחם היא נולדה, בת להורים שהגיעו ממרוקו, משפחה חמה, ארבעה אחים, התחלה של סיפור די מוכר וטיפוסי עם טוויסט משמעותי בעלילה.

כבר בבית הספר היסודי התבלטה בחוש המנהיגות והאחריות שפעמו בה כשכיהנה כראש מועצת התלמידים וראש מועצת הנוער של העיר.

"זכורה לי ילדות טובה ונעימה," היא מתארת. "הייתי ילדה שעולמות חברתיים תמיד עניינו אותה. למעשה, מאז שאני זוכרת את עצמי. העובדה שצמחתי במקום קטן כמו ירוחם פעלה לדעתי רבות לקידומי וסייעה כנראה להביא אותי למקום שאליו הגעתי." על אף ההישגים המרובים שלה היא מתעקשת: "אין סיכוי שהייתי מקבלת הזדמנות להיות חברת מועצה בגיל 26 בעיר גדולה יותר."

מאז ומעולם, היא מעידה, לקחה על עצמה משימות מאתגרות: "מאד רציתי לחיות בעולם של המבוגרים", היא מסבירה. בעיקר בכל הכרוך בהשפעה חיובית לטיפול והשפעה במה שנראה היה לה שמחייב שינוי. "היה לזה מחיר לא פשוט," מדגישה טל, "הבחירה בחיים כאלו גרמה מעצם מהותה לויתור על כישורים אחרים שיכולתי, ואולי הייתי צריכה, לפתח באותן שנים." וכאשר היא אומרת ויתורים, הכוונה בעיקר לכל מה שקשור לעולם הבין-אישי חברתי.

"הויתור היה מתוך בחירה". ראש עיריית ירוחם טל אוחנה.

"מתקופת בית הספר היסודי, לאורך התיכון, הצבא , הלימודים באוניברסיטה, העבודה", מודה אוחנה, "כל דקה שבה לא הייתי עסוקה במחוייבויות השוטפות של אותה תקופה, ניצלתי לטובת עשייה או יוזמה חברתית רחבה." היא מהרהרת קלות ומציינת: "הויתור היה מתוך בחירה".

טל התגייסה לצבא ובאופן טבעי כיוונה מיד לתפקידים פיקודיים. למרות שמימשה את יכולותיה במגוון תפקידים במסגרת הצבאית, המכשול משמעותי ביותר בעיניה היה אי יכולתה לממש את החלום הגדול לצאת לקצונה. "זה באמת היה חלום משמעותי ומוביל, להיות קצינה בצבא ולא היה לי ספק שאגיע לשם. הצבא החליט שאני לא מתאימה," אומרת טל בטון סגרירי המעיד על כך שהפצע כנראה טרם התאחה. "מבחינתם לא עמדתי בקריטריונים. המכשול הזה הפך להיות כנר לרגלי ולחלק ממני עד שגם כאשר סיימתי להתאבל על כך, שנים אחרי כשכבר הייתי מנכ"לית שמנהלת תקציבים גדולים ואנשים רבים, מצאתי את עצמי בערבי שישי (בהם על פי אמונת יהודי מרוקו נפתח פתח להגשמת חלומות) חולמת שמציעים לי להגיע להיות קצינה ואני עוזבת הכל והולכת לממש את חלום הקצונה. היום", היא מוסיפה בחיוך, "כבר התגברתי. הבנתי שהיעד שלי היה אחר ואני מתרכזת בלהיות ראויה לאמון שקיבלתי ולהגשים את המטרות."

בתום שירותה הצבאי למדה לתואר ראשון בסוציולוגיה ארגונית ומיד לאחר השלמתו החלה לעבוד בקרן רש"י כרכזת. בהמשך השלימה גם תואר שני במדיניות ציבורית עם מלגת הצטיינות במרכז הבינתחומי. אך גם הפעם, התכניות קדימה כבר היו ברורות וסלולות, אך המציאות הכתיבה מציאות אחרת בעקבות משבר כלכלי שאיתו התמודדה באותם ימים משפחתה. חברת ההסעות שבבעלות אביה נקלעה לקשיים כלכליים ובכדי לתת יד לסיוע בפרנסת המשפחה, מיהרה וחזרה לירוחם. "העסק ואבא היו מאוד נוכחים בילדותי", סיפרה בראיעון. "ראיתי אדם שפורץ כל תקרה, ילד עני שמקים עסק כדי שהאחים שלו לא יהיו רעבים, עובד סביב השעון ומביא את העסק להצלחה ברמה כמעט ארצית — עד שיום אחד כשהייתי בת 19 הכל התמוטט."

"העירייה נאלצת לוותר על תכניות חשובות". אוחנה

מבן אחיה, היא היחידה שנשארה בירוחם. "בתור ילדה היה לי ברור שאני עוזבת" סיפרה בעבר. "גידלו אותנו בהנחה שמי שיש לו כישורים ויכולת צריך לנסות להצליח בחוץ."

החזרה לירוחם השיבה גם זכרונות ילדות וחשפה אותה מקרוב לקשיים והאתגרים האדירים והייחודיים של תושבי המקום, הן מבחינה תרבותית והן תעסוקתית.

"ישנו חוסר צדק מובנה באופן בו מנותב תקציב המדינה כאשר מדובר בעולמות החינוך והרווחה. הכספים מועברים באופן שיוויוני, מה שלא הגיוני בעליל. הרי לילד ברעננה אין את אותם התנאים הבסיסיים שיש לילד בירוחם", היא מסבירה. "אי אפשר לנהוג בשוויון בבלתי שווים", גורסת טל. "זה בדיוק מה שמוביל ומשמר חוסר שיוויון. החלטה כזו מקבעת ומעצימה אותו."

אוחנה מציגה תמונה עגומה ומדאיגה של תקציב הרווחה: "מדובר בתקציב אשר מבוסס על כך שהרשות אמורה לממן 25% מתוך הסכום שניתן לה. בדרך כלל באופן גורף ומטבע הדברים, העירייה מקצה את התקציב לדברים ההכרחיים ובעצם נאלצת לוותר על תוכניות חשובות שהיו עשויות להצמיח ולקדם את המקום. "יוצא שוב, שמי שנהנה מתקציבים אלו הם היישובים העשירים יותר."

בשנת 2010 נבחרה טל לכהן כחברת מועצת העיר ירוחם. "החלטתי להישאר כשנבחרתי למועצה. בדרך היו הצעות להשתלב בפוליטיקה הארצית שיכלו לגרום לי לעזוב, אבל כשהבנתי שאני רוצה להיות במועצה, הרצון להישאר פה היה שלם".

עם שובה לירוחם היתה למנכ"לית של עמותת הצעירים בעירשהקים ראש העיר היוצא מיכאל ביטון. שבועיים לפני סגירת הרשימות לבחירות המקומיות לפני כ-9 שנים, הציע לה ראש העיר ביטון להיות סגניתו: "הייתי בהלם. נכנסתי למערכת כשאני האשה היחידה בה, ואני רק בת 26. כולם הרימו גבה ושאלו 'מי זאת הילדה הזאת?" '

מכאן, הדרך לראשות העירייה היתה טבעית וברורה. בבחירות המקומיות בשנת 2018 התמודדה על תפקיד ראש העיר מטעם רשימה משותפת של סיעת הבית היהודי וכולנו וניצחה בבחירות.

אישה לראשות עיר בירוחם? צריך הרבה אמונה ואומץ כדי להגיש מועמדות לתפקיד הזה, לא?

"האמת היא שהכירו אותי היטב בירוחם בכל השנים בהן כיהנתי כסגנית ראש העיר. הייתי מעורה היטב במערכת, התושבים ידעו מה אני עושה ואילו דעות אני מייצגת. כולם הכירו את העשייה האקטיבית שלי בתחומי התעסוקה, התרבות והחינוך בעיר ואני חושבת שהאמינו שנכון יהיה לתת לי את ההגה בידיים להובלת המקום."

עצם היותה אשה לא עצר מעולם את התפתחותה האישית והציבורית שלה בעיר. "יש בי ריבוי זהויות", היא מתגאה, "מצד אחד קיימים בי מאד חזק המסורתיות והשורשיות שהן חלק ממני ובהם אני מאד גאה. מצד שני, נכון, אני אשה צעירה, יזמית ופוליטיקאית. אני יודעת שיש שיגידו שמתקיימת כאן סתירה, אך בעיניי הזהויות האלו בעיקר משלימות ומעשירות את התוצאה הסופית."

"בקרוב נוכל להציג את ההצלחות". טל אוחנה עם ילדי ירוחם.

יש לא מעט אתגרים שלקחת על עצמך כמי שעומדת בראשות עיר רווית אתגרים. מה את מתכננת לעשות שונה ממה שעשו קודמייך?

"יותר מכל, חשוב לי להצליח בתחום הפיתוח הכלכלי," היא משיבה ללא היסוס.

מה אומר פיתוח כלכלי כשמדובר במקום מורכב כמו ירוחם עם 30% נתמכי רווחה ו8% אבטלה?

"המשמעות של פיתוח כלכלי מבחינתי זה קודם כל לייצר מינימום של 500 משרות תוך שלוש או ארבע שנים. כל מודל הפיתוח הכלכלי שלנו נשען על 5 שדות כלכליים: תעשיות בטחוניות, תחום הקנאביס, תיירות מדברית, הייטק ולוגיסטיקה."

האם משהו כבר קורה, או שעדיין מדובר בתוכניות על הנייר?

"דברים קורים ומתקדמים כל הזמן. בתחום ההייטק כבר יש לנו 3 חברות מצויינות שמיצרות פעילות מתוך העיר. בתחום הקנאביס אנחנו בקשר עם כל המוסדות הקשורים לפיתוח של הענף, כולל משרד הבריאות, הרשות לחדשנות, משרד החקלאות וכו'. כולם נותנים יד ומשתדלים לתת הקלות על מנת שנצליח למצב את ירוחם כמוקד לפעילות מעניינת זו. גם ביתר התחומים כבר מתרחשת פעילות קידום אינטנסיבית. אני מקווה ומאמינה שבקרוב מאד נוכל להציג את ההצלחות."

למה שחברות או מפעלים יבנו או יעבירו מוקדי פעילות בירוחם?

"הו, יש בונוסים אשר בהחלט מהווים משקל עצום עבור גופים עסקיים: ראשית, עלות קרקע אפסית, כל מה שצריך לשלם זה 10% מהסיבסוד. שנית, חברה מקבלת 30% החזר מהשקעת ההון שלה לטובת השקעה והצטיידות בחברה או במפעל. בנוסף, משלמים רק 7% מס חברות לעומת 26% מס, כאשר מדובר בחברות שעוסקות בייצוא. גם ההנחה הגדולה בארנונה שניתנת לחברה על בסיס אחוז האבטלה בעיר ביום פתיחת הפעילות. מעבר לכך, ישנה השתתפות במימון שכר לעובדים בגובה של 25% לתקופה של 48 חודשים, כמובן על פי פרמטרים. ללא ספק, אם נצליח, ואני מאמינה שנצליח, התועלת לתושבים תהיה עצומה הן מבחינת מקומות עבודה והן מבחינת התפתחות כלכלית, תרבותית ותעסוקתית."

בחודש הבא מגיעה אוחנה למפגש עם יזמים ומשקיעים פוטנציאליים בניו יורק, מיאמי,פילדלפיה וושינגטון, שם היא תשא דברים בוועידת JNF.

טל תיפגש עם שלל ארגונים פילנתרופים בתקווה שאלו יסייעו לה לקדם את תפיסת המוביליות החברתית הייחודית לעיר, החינוך הרב תרבותי ופיתוח מיומנויות לדור הצעיר בהתאמה למאה ה-21.

אינספור ראשי ערים, רשויות וארגונים מגיעים לארה"ב למפגשים דומים לגיוס כספים למטרות ציוניות. איזו הצעה שונה את מביאה איתך?

"אני לא מחפשת כסף נטו. אני בהחלט רוצה לפגוש יזמים או פילנטרופים שיש להם ניצוץ ציוני, מעבר לכסף. את יודעת, כשהגיע הברון רוטשילד לכאן במאה ה-19 הוא בא עם חלומות ותוכניות רבות בתחומי החינוך והתרבות. למרות זאת, הוא השקיע קודם כל באמצעי הייצור מפני שהבין דבר בסיסי, אי אפשר לקדם כלום אם לא ייצבת קודם את הכלכלה, התעסוקה והפרנסה. אחרי שאלו מסודרים, אפשר להתחיל לצמוח בדברים החשובים. ירוחם, נכון להיום, נמצאת במקום טוב בתחום תשתיות בחינוך ורווחה, כך שחסר כרגע רק פיתוח כלכלי ויצירת מקומות עבודה בשכר גבוה, על מנת להגיע למקומות הגבוהים אליהם אנחנו שואפים. ירוחם היא רב תרבותית, המקום מאד מגוון מבחינת ההרכב הקהילתי וחשוב מאד ליצור את הניוד החברתי על מנת להפגיש באופן מעשי ואמיתי בין התרבויות . בכדי לעשות זאת, יש לייצר תנאים טובים עבור כל אחת מהתרבויות. הדייברסיטי (גיוון), הוא מנוע צמיחה לכל העניין ואני מגיעה לארה"ב במטרה לגייס שותפים שיאמינו ויסייעו."

המוביליות החברתית הוא תחום שמוכר בארה"ב ואף מיושם בהצלחה באיזורים רבים. בירוחם מיישמת טל את עקרונות המוביליות ונראה שזה מתחיל לעבוד. "ירוחם הוא יישוב מרוחק מאד", היא מודה. "לצערי, הבשורה הראשונה שקיבלתי מיד לאחר כניסתי לתפקיד בתום הבחירות, היא שירוחם ירדה מאשכול 4 לאשכול 3. משמעותה של הבשורה הזו היא ש-44% מתושבי ירוחם מרוויחים שכר מינימום או פחות. אני מאמינה שניוד חברתי יתרום רבות לפיתוח הדור הצעיר בעיר. בכדי לייצר את הניוד הזה יש להשקיע באפשרויות להשכלה גבוהה, העלאת מספר הקצינים בצה"ל, כל מה שמייצר, לתפיסתי, פיתוח כישורים לעולם האזרחי."

היא לא עוצרת שם. היא צופה אל העתיד ומזהה את האתגרים בשמירה על הדור הצעיר בעיר. היא מבינה שבכדי שצעירים כמותה ישארו בעיר עליהם לראות את האופק קדימה, ולהינות ממציאות נוחה יותר בהווה. כיום, רבים מהזוגות הצעירים בירוחם מתגוררים בשיכונים, לרוב בשכירות, בלי שום מסלול שדרכו יוכלו בעתיד לקנות בית. מעגל הקסמים המייסר הזה, לא מאפשר להם לצאת ממעגל העוני. "אני רוצה להתוות דרך בה יינתן סיוע בדיור לזוגות צעירים במימון שכירות לתקופה ממושכת", היא מפתיעה. "התקופה הזו תאפשר לזוגות לחסוך כסף ולהתארגן על רכישה של דירה, אותה יוכלו לבסוף להוריש לדור הבא וכך לפרוץ את מעגל העוני המתמשך."

טל מדברת ברהיטות, התלהבות, חכמה ובהרבה מאד תשוקה על העיר ועל כל החלומות, התוכניות והפעולות לקידומה ושיגשוגה.

בזמן הראיון, צבאו על דלתות לשכתה נשים כואבות ומודאגות אשר קיבלו מכתבי פיטורין ממפעל אמיליה קוסמטיקס המצמצם פעילותו במקום. נשים שהעבודה במפעל הוא מטה לחמן כבר עשרות שנים, ועומדות בפני בשורה קשה. הן לא יודעות מאין יביאו פרנסה למשפחה מעתה. טל הפסיקה את הראיון ויצאה אל הנשים, להביט להן בעיניהן המודאגות, להיישיר מבט, ולאזור את התבונה והאומץ להפנות את השיח בשעתן הקשה, דווקא אל התקווה וההזדמנות בעתיד הקרוב ולא אל העוול שנעשה. כך נראה יום טיפוסי בחייה. והיא דואגת במלוא המרץ לכולם. את הראיון אנחנו מסיימות דווקא בשאלה אישית:

ומה עם אהבה?

"זאת שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה ואני רוצה לענות עליה בכנות ובאומץ", היא מסבירה. בעבר תויגה כ'רווקה שגרה בבית ההורים'. "אם הייתי גבר זו לא היתה הכותרת. אבל החשיפה הזו שירתה אותי", תיארה. "אני ממלאת את ליבי ושעות יומי בכל כך הרבה משימות והגשמת חלומות ועניין רב. מנגד, אין דבר שאני רוצה יותר מאהבה. אני מתפללת ומחכה שההזדמנות תגיע. ברור לי שזה קשור קודם כל בי ובתהליכים רגשיים שלי, אבל אני עושה את כל ההשתדלות שנדרשת. אני מרגישה ברת מזל להיות מנהיגה של עיירה בה גדלתי, בה סבא וסבתא שלי סללו כבישים ונטעו עצים. אני גאה להיות חלק משרשרת דורית כזאת, להיות חוליה בין מי שהיה לפני לבין מי שיהיה אחרי."