שוב מתגלה הבלוף הישראלי באירופה
הקבוצות שלנו לא בנויות לעמוד בפיזיות ובקצב המשחק של רמה אירופית בינונית ומטה, וזה בגלל הקצב בו משוחק הכדורגל בליגה שלנו. סביר להניח שהריטואל יחזור על עצמו עד אשר בעלי הקבוצות שלנו יפסיקו לרמות את עצמם ואת קהל הלקוחות שלהם (האוהדים)
בתחילת כל שנה, חלק מקבוצות ליגת העל מכריזות על היעדים לעונה הקרובה. בודדות מודיעות על כוונתן להיאבק על האליפות, אחרות ישמחו להשתלב בפלייאוף העליון, ויש כאלה שמכריזות בגלוי ובכנות שהמטרה היא להישאר בליגה.
יש קטגוריה נוספת של יעדים – להגיע לאירופה. בשלב הנוכחי של העונה, בו הקבוצות הישראליות מודחות בזו אחר זו, היעד הזה מוצנע מעט, אולי מפאת הבושה והמראה שאותה אירופה מציגה לפנינו כל קיץ. אבל, עם התקדמות משחקי הליגה, הריצה של קבוצה או שתיים לאליפות שנהיית לא רלוונטית (כצפוי) עבור כל שאר חברות הליגה החלשה שלנו, מתגלה ומועצם פתאום היעד הנכסף – "להגיע לאירופה".
זה נשמע כמו משהו קסום, עם ניחוחות של אולד טראפורד, אנפילד או אליאנץ ארינה, ואכן בעבר הלא רחוק היו כדורגלנים ישראלים שזכו להריח את הדשא בהיכלי הכדורגל הללו, ולא מהיציע. וכך כל כושלי מאבקי הצמרת ואלה שהתמזל מזלם לצבור קצת תוצאות טובות לקראת סוף העונה, מתחילים לטפטף בזרם הולך ומתגבר על הרצון להגיע ליעד הנקרא אירופה. זו אשליה, חזיון תעתועים, פטה מורגנה. משהו שחושבים שרואים אותו, אבל אי אפשר לגעת בו.
כשמגיע רגע האמת, וקבוצות צריכות להכין את עצמן למפעלים האירופיים, מתגלה הבלוף, והוא מתגלה בשני שלבים. בראשון מתחילות היללות על הצורך להתחיל את ההכנות מוקדם. כפי שמתגלה בשנים האחרונות יותר ויותר, שחקנים ישראלים איכותיים כמעט ואין בנמצא, וזרים איכותיים לא ממהרים להגיע לארץ הקודש, בוודאי בתקופת טרום עונה בה עומד לרשותם זמן לחפש אכסניות אטרקטיביות ואיכותיות יותר ממה שיש לנו להציע.
התוצאה היא סגלים רחוקים מלהיות מושלמים, בהם כל מיני מחליפים ונבחנים ממלאים מקומות בהרכבים שהם עצמם משמשים מעבדות ניסוי למאמנים. וזה קורה כי "אירופה" היא לא יעד אמיתי שקבוצות ישראליות באמת מכוונות אליו ומתכוננות מקצועית לנסות להצליח בו.
בשלב השני נאלצות הקבוצות שלנו להיפגש פנים אל פנים עם "אירופה". וכאן מתגלים הפערים במלא כיעורם. אז לפעמים מצליחות קבוצות ליגת העל שלנו לדלג מעל יריבות ברמה נמוכה מאוד, אלה שאנו מכנים דייגים או פקידים. ולפעמים, למרבה הבושה, גם זה לא. ומיד כשהקבוצות שלנו נתקלות ביריבות בינוניות ומטה, ולמען הסר ספק מאלמו, שטרסבורג, ופיינורד הן יריבות בינוניות לכל היותר, שלא לדבר על סודובה, מתגלה הבלוף במלא הדרו.
הקבוצות שלנו לא בנויות לעמוד בפיזיות וקצב המשחק של רמה אירופית בינונית ומטה, וזה בגלל הקצב בו משוחק הכדורגל בליגת העל שלנו. המצבים הבודדים שהן מגיעות אליהם מוחמצים או מסוכלים, הן משום שבאירופה אין את אותה שנייה וחצי לחשוב ולכוון לשער כפי שההגנות בארץ מאפשרות, והן בגלל קצב המשחק המהיר שבו פחות חמצן מגיע למוח ושוב נפגעת קבלת ההחלטות. קשה לשחקנים שלנו לשמור על ריכוז מתמשך בקצב הגבוה, ובצירוף הנחיתות הפיזית הבולטת הקבוצות שלנו גם מרבות לספוג ממצבים נייחים.
אז מה יהיה? סביר להניח שהריטואל יחזור על עצמו, ולקראת סיום העונה שוב נשמע מאמנים, בעלים ושחקנים מציבים לעצמם יעד "להגיע לאירופה". עד מתי? עד אשר בעלי הקבוצות שלנו יפסיקו לרמות את עצמם ואת קהל הלקוחות שלהם (האוהדים) ויתחילו לתבוע מהעובדים שלהם (מאמנים, שחקנים) לשחק כדורגל בקצב מהיר, בלי הצגות ובלי בזבוזי זמן. עד אשר ההתאחדות ו/או המנהלת יתחילו לדרוש סטנדרטים מקצועיים מתאימים לאירופה. עד אשר השופטים יפסיקו לשתף פעולה עם ההצגות, ההתחזויות, ובזבוזי הזמן ויפסיקו לשרוק על כל מגע פיזי בין שני שחקנים כאילו מדובר בתחרויות שחייה צורנית. לצערי, עם מנהיגות בדמות ההתאחדות לכדורגל שלא מסוגלת לבחור יו"ר, ומשותקת בגלל פוליטיקה ארכאית של מרכזים ואינטרסים, נמשיך לרדוף אחר פטה מורגנה.
לפנייה לכתב/ת 
