"עשינו רילוקיישן וחזרנו עם ילדים אמריקאיים"
לצד היתרונות ברילוקיישן, כמו לימוד שפה וחשיפה לתרבויות, משפחות שחוזרות לארץ אחרי כמה שנים מספרות על קשיי הסתגלות למנטאליות הישראלית. איך מתמודדים עם הלם תרבות ומה עושים עם הרעש בכיתות?
משפחות שמחליטות על רילוקיישן מנצלות את החופש הגדול למעברים והסתגלות למדינה החדשה, אבל מה קורה אחרי שנה, שנתיים או יותר כשחוזרים לארץ? האם ממשיכים מאותה נקודה או שהחזרה לפעמים היא אתגר בפני עצמו?
שירי כרמיאלי, אמא לשלושה ילדים (17, 13 ו-9) הייתה עם משפחתה ברילוקשיין בשיקאגו למשך שמונה שנים: "נסענו על מנת שבעלי יעשה פוסט-דוקטורט בנורת'ווסטרן. עזבנו כשילדיי היו קטנים. שחף, הבת הבכורה, הייתה בת ארבע ובני האמצעי רק נולד", מספרת כרמיאלי. "הנסיעה הייתה מבחינתנו התמודדות עם הלא נודע, וזה היה מפחיד. חששתי לעזוב משרה טובה ומבטיחה בארץ, והיה ברור ששם לא אוכל לעבוד בהתחלה. חששנו גם איך נסתדר ללא העזרה של המשפחה".
"כשחזרנו לארץ הרגשנו תלושים"
כרמיאלי מספרת שהאתגרים בהתחלה היו לא פשוטים: "הילדה נכנסה לגן מבלי שדיברה אנגלית. לקח לה שלושה חודשים ללמוד לתקשר, ובשבועות הראשונים הייתי איתה בגן למשך שעות ארוכות. בנוסף לכך, מזג האוויר הקשה בשיקגו היה אתגר מתמשך, בעיקר עם ילדים קטנים. השלג והקור דורשים היערכות, ולקח לנו זמן ללמוד את הנושא. אתגר נוסף היה הסתגלות למנטליות האמריקאית, שבאזור שבו גרנו היא הייתה יותר מרובעת ומקובעת".
עם הזמן הם הכירו עוד משפחות ישראליות שהיו בדיוק במצבם, והפכנו להיות סוג של משפחה. גם מבחינת קריירה, דברים הסתדרו - "באופן מאוד לא צפוי, לא רק שמצאתי עבודה, אלא עשיתי קריירה מפתיעה. הגעתי לתפקידים בכירים מאוד בתאגיד אמריקאי, למדתי והתפתחתי. כשרענן סיים את תקופת הפוסט לא הסכמתי לחזור לפני שאני ממצה את הקריירה הבנלאומית".
איך הייתה החזרה לארץ?
"חזרנו עם שלושה ילדים אמריקאיים, מדברים, חיים ונושמים את התרבות והשפה. החזרה הייתה שוק גדול. בבית אמנם דיברנו עברית אבל השפה המשמעותית של הילדים הייתה אנגלית, ולקח להם המון זמן להרגיש בנוח עם עברית ברמת קריאה וכתיבה.
"ההתאקלמות בארץ זכורה להם, עד היום, כחוויה קשה ולא נעימה. להפתעתנו ילדים צחקו על המבטא שלהם. הילדים שלנו שנאו את בית הספר, כמו גם את דרך ההתנהלות ואת השיעורים, ותיארו את הילדים הישראלים כצעקנים, חצופים ואגרסיביים. לקח להם שלוש שנים להסתגל.
"כשחזרנו הרגשנו תלושים, לא שייכים לא לפה ולא לשם. פתאום גילינו שיש דבר כזה 'חוצפה ישראלית', ואנחנו פשוט לא ראינו אותה עד שחזרנו. גילינו שאנחנו לא מכירים את מערכת החינוך והיינו צריכים ללמוד אותה מחדש כהורים ל'עולים חדשים'. הבנו שאפילו השפה שאנחנו מדברים מיושנת ויש סלנג ישראלי חדש".
קראו עוד:
להתגבר על הקושי: לעזור לילדים ברילוקיישן
המשבר הראשון שלנו ברילוקיישן בברלין
אני כאן בגלל אשתי - המעבר שלנו לקליפורניה
אילו טיפים יש לך למשפחות שנוסעות?
"אחד הדברים הכי חשובים הוא ללמוד את האזור, וליצור קשר מיידי עם משפחות ישראליות שנמצאות בו, עוד לפני שעוזבים את הארץ. זה משנה לחלוטין את החוויה. כדאי לבקש מהישראלים הוותיקים המלצות על גנים, על בתי ספר, אזורי מגורים, קניות וכו'. כדאי גם להכין את הילדים היטב, לשבת איתם ולתת להם פרטים.
"הכנה טובה יכולה לרכך מאוד את ההלם הראשוני. ככל שהם ידעו יותר הם יהיו מופתעים פחות. מצד שני צריך לעשות את זה חכם והדרגתי כדי לא לייצר פחדים. כמו כן, כדאי לשמר את העברית שלהם, לדבר איתם זה לא מספיק, צריך לחשוף אותם גם לקריאה וכתיבה".
"גילינו שאנחנו לא שייכים לאף מעגל חברתי"
ענת עצמון, אמא לארבעה ילדים (27, 24, 22 ו-15), הייתה עם משפחתה ברילוקיישן בניו יורק במשך 12 שנה, והשנה היא נוסעת שוב: "בעלי נסע לעשות פוסט דוקטורט בבית ספר לרפואה בניו יורק. נסענו כאשר הילדים היו בגילאים קטנים, הבת הבכורה הייתה בת תשע. לפני הנסיעה היו לנו חששות: כיצד הילדים יסתדרו? איך נסתדר כלכלית? בעיקר עקב העובדה שעד אז חיינו בקיבוץ".
לדבריה, אחד האתגרים המרכזיים היה בעיקר הבנת התרבות. "לאמריקאים יש שפה מאוד מורכבת של 'בין השורות', ועד שלמדתי אותה עשיתי המון טעויות. לא אומרים בישירות דברים. כך לדוגמה גיליתי שכאשר הם אומרים: 'אני שומעת אותך', הם מתכוונים לומר: 'זה ממש לא מעניין אותי', או כשאומרים לך מילים כמו: 'חייבים להיפגש', המשמעות היא שלא ניפגש.
מה הפתיע לטובה?
"הקהילה היהודית והחום שהם הרעיפו עלינו. גילינו שבית כנסת זה לא רק מקום לתפילה. בחצי שנה ראשונה אנשים הזמינו אותנו לארוחה כמעט בכל שבת, רצו להכיר אותנו והיו מאוד לבבים".
גם עצמון מציינת, כי החזרה הייתה מאתגרת מאוד. "חזרנו למודיעין, ואני חייבת לציין שלא ידעתי דבר, לדוגמה, על קופות חולים, זכויות וחובות וכו׳. הייתי בעצם עולה חדשה בעיר, והרבה פעמים אנשים חשבו שאני עושה הצגות אבל למעשה הייתי עולה חדשה בלי מבטא.
"אחד הדברים היותר מאתגרים שעברנו היה ההזדקנות של ההורים. עזבנו אותם צעירים ולא חווינו איתם את הירידה התלולה בתפקוד, בבריאות ובהתנהגות. כמו כן, כאשר חזרנו גילינו שאנחנו לא שייכים לאף מעגל חברתי. נוצר מצב שבו הבנו שמה שעזבנו בקיבוץ נותר בקיבוץ, מה שייצרנו בחו"ל נותר בחו"ל, ולייצר מעגל חדש בעיר לקח זמן".
"הרגשנו כאילו חזרנו מכוכב אחר"
עליסה עשת מוזס, אמא לשניים (24 ו-20), מספרת חוויות מרילוקיישן בן חמש שנים בדנמרק: "הייתי בת 34, בהיריון שני, ועבדתי כמנהלת נטוורק ומיחשוב, כאשר פנו לבעלי מחברת הייטק והציעו לו לנסוע לדנמרק. אמנם לשנינו היו עבודות טובות ומכניסות אך הבנו שבשל שעות עבודה רבות של שנינו לא נוכל לבלות זמן רב עם הילדים. כך שמבחינתנו השיקולים העיקריים לנסיעה היו המשכורת שהוצעה והזמן שהבנו שנוכל לבלות יחד כמשפחה".
עשת מוזס מספרת שהמעבר לא היה פשוט. "הבת שלי למדה את השפה אך סירבה לדבר בהתחלה, ואני הבנתי שכדי לחיות בדנמרק לא מספיק לדעת אנגלית היטב אלא חייבים לדעת דנית, וכך הלכתי ללמוד דנית באולפן. מבחינתי, עברתי מניהול אנשים בחברה גדולה להיות עקרת בית במשרה מלאה. בנוסף, הייתי בהריון בחודש שמיני ונסעתי מדי יום לגן עם הילדה. כל זאת כשבעלי עבד מדי יום, למשך שעות מרובות. גם מבחינה חברתית זה לא פשוט, היות והמפגשים החברתיים חייבים להיות מתוכננים, ובליווי ההורים".
למרות קשיי הקליטה, ההמשך היה חיובי הרבה יותר: "אני חייבת לומר שבשנים האלו סקנדינביה הייתה גן עדן", היא אומרת - "בטוחה, חיים כלכליים מעולים, ובנינו משפחתיות נפלאה. הילדים פרחו ורכשו את השפה האנגלית כשפת אם, שזו מתנה גדולה לחיים . בנוסף, נסענו לטייל במדינות רבות, והיה לי הרבה זמן להשקיע בילדים. לאחר שנתיים קיבלנו הצעה לעבור לאוסלו בנורבגיה, והמעבר היה קל יותר כי הילדים עברו לבית ספר בינלאומי באנגלית".
איך הייתה החזרה לארץ?
"הרגשנו כאילו חזרנו מכוכב אחר. הגענו מדנמרק בה אנשים מנומסים, הכול מסודר ובבית הספר יש כבוד למורים. לעומת זאת, בישראל אתה חייב להיות אסרטיבי ובעל יכולת 'להסתדר', ובית הספר הוא מקום פרוע יותר. לעולם לא אשכח שביום הראשון שנגה חזרה מבית היא ציינה שהמורה מדברת והתלמידים מדברים יחד איתה. מבחינתי השתגעתי מהחוצפה בכבישים, ההידחפות בכל מקום והאלימות המילולית של האנשים ברחוב. בפעם ראשונה בחיי הרגשתי כתיירת זרה בישראל. לשמחתי, מהר מאוד, הילדים פרחו כאן והשתלבו בפעילויות חברתיות ובלימודים".
"הייתי בהלם מבית הספר בארץ"
רומי סגל (בת 20) הייתה ילדה בת שלוש כאשר המשפחה עברה לגור בעיר אבוג'ה, בניגריה שבאפריקה, שם הם חיו כמעט שמונה שנים. "נסענו בעקבות עבודה של אבא שלי כמהנדס תשתיות בחברה ישראלית שעובדת שם", היא מספרת. "מבחינתי האתגרים היו בעיקר להשתלב בגן החדש ובסביבה לא מוכרת, ללא המשפחה המורחבת והחברים מישראל. בהתחלה אמא הייתה מגיעה איתי לגן ויושבת שם איתי כדי שלא אהיה לבד. היו ימים רבים שהייתי יושבת לבד בגן ובוכה שאני רוצה הביתה. הגננות לא דיברו עברית והיה לי קשה מאוד להבין מה קורה סביבי.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"סגנון החיים היה שונה לחלוטין. גרנו באזור של משפחות ישראליות שהיה מגודר ובכניסה שומרים. לכל משפחה היו מטפלת, טבחית ונהג, ולכל מקום מתניידים רק עם רכבים. בטווח הארוך הגעגועים למשפחה בארץ היוו אתגר גדול, ותמיד הייתה תחושה שזה לא לגמרי בית. שישראל זה הבית האמיתי".
"קודם כל החשיפה לתרבויות שונות הייתה מרתקת. טיילנו בכל מיני כפרים ניגריים בשבתות ונחשפתי לצורות חיים שונות. למדתי להיות חברה של ילדים מתרבויות שונות ולקבל את האחר. בית הספר גם הקנה לי המון כלים, כמו: פיתוח היצירתיות והדמיון.
"החיים בחו"ל אפשרו גם הרבה יותר טיולים בחו"ל בחופשים, וכבר כילדה הספקתי להיות בעשרות מדינות בעולם. היום אני מדברת אנגלית בצורה שוטפת".
סגל מספרת שהחזרה לארץ הייתה קשה בהתחלה. "הייתי בהלם מבית הספר. פתאום לא חייבים ללכת בשורה ישרה ממקום למקום. התלמידים מתחצפים למורה, יש בלגן, רעש ולפעמים גם אלימות מילולית.
"הייתי דמות מאוד אחרת בתחושתי בכיתה, מצד אחד השתלבתי חברתית אבל מצד שני הרגשתי שהמנטליות שלי קצת אחרת. הרגשתי שראיית העולם שלי קצת שונה מהילדים אז. קודם כל הידע שלי על העולם היה יותר רחב, הרגשתי שהדעות שלי יותר מחודדות - אם זה על גזענות לדוגמה.
"תמיד הרגשתי גם שיש לי פער תרבותי, לדוגמה: בניגריה חגגנו חגים אבל לא כמו בארץ, שבה גם בבתי הספר לומדים עליהם ומדברים עליהם. לפעמים הפערים האלה היו בשבילי מביכים, למשל, לא אשכח שהתבלבלתי בין פסח לסוכות. אמרתי בכיתה שבסוכות אוכלים מצה, וזה הצחיק את הילדים. אני חושבת שאחרי שהבנתי פחות או יותר מה קורה, מאוד אהבתי את המנטליות הפתוחה. הרגשתי יותר חופשייה".
ומה את יכולה להמליץ להורים?
"צריך להבין שמעברים זה לא דבר פשוט לילדים. לפעמים הם לא יכולים לראות כמה הם ירוויחו מהם בטווח הארוך, אז אל תשכחו להגיד להם את זה ולתת לזמן לעשות את שלו. והכי חשוב - תהנו מהחוויה".
לפנייה לכתב/ת 
