יום אחרי ששכבנו, קובי הפך לצפרדע
הוא אמר כל הזמן שהוא עסוק, שהוא ממש גרוע בלנהל לעצמו את הזמן, שיש לו בעיות מחויבות אבל הוא מאוד משתוקק ומקווה לפתור אותן בעזרתי, ואני הקשבתי, הכלתי וקיבלתי. האמנתי לכל מילה, ואפילו הרגשתי שאני מעיקה כשניסיתי לשוחח איתו במהלך היום והוא לא היה מגיב. מתי הוא כן היה מדבר איתי? בדרך כלל, באמצע הלילה
דמיינו מצב של לצאת לדייטים בפעם הראשונה בגיל 24, אחרי זוגיות של חמש שנים. מלחיץ, לא? לי, בכל אופן, זה הרגיש קצת כמו להתחיל ללכת שוב, וממש אבל ממש לפחד למעוד. לא הבנתי את הניואנסים, את הסימנים. זה היה כמו ללמוד שפה חדשה ולגמגם כל הדרך אל משפט אחד שלם. אני ומר 5 שנים גרנו ביחד וניהלנו את הבית שלנו כמו גדולים, עד שהחלטתי שדי. גדלתי, פרחתי ועפתי, אבל לא היה לי פרטנר לעוף לצידו. הפסקתי להתרגש ולא מספיק אהבתי. בלב כבד ובבטן כואבת, נפרדנו.
אחרי הפרידה היו לי לא מעט דייטים מוזרים ודייטים מדהימים, פרפרים מפתיעים, המראות מבטיחות ונחיתות מרסקות. באמת השתדלתי לא לקחת קשה את הרוב המכריע שנגמר באכזבה, אבל יש אכזבות שקשה למחוק בקלות מעל דפי החיים. את "בלדה לצפרדע" כתבתי כשהרגשתי נבגדת ומרומה על ידי דיסני וקצת על ידי ההורים שלי. זה סיפור שפחות נכתב בעיפרון ויותר בטוש פרמננט עקשן, על אדם אחד שלקח את הביטחון העצמי שלי, שבאותה תקופה בנה את עצמו פחות או יותר מאפס, וקצץ אותו דק-דק.
הוא היה מקסים, מתעניין, מצחיק. שיתפנו האחד את השני בחלומות שלנו ואפילו התחלנו לראות סדרה ביחד. סמכתי עליו. התגעגעתי אליו כשהוא לא היה לידי, ורעד קטן של שמחה עבר בי בכל פעם כשראיתי הודעה ממנו בוואטסאפ. לאט ובצעדים מדודים, הלב שלי התחיל לזוז שוב. זאת הסיבה שלקח לי זמן עד שהסכמתי שנשכב. סקס אצלי אף פעם לא נתפס כאקט לסיפוק צרכים מיידים. אני חייבת להרגיש בטוחה, בלעדית, מוגנת ונאהבת. אני גם מאמינה שהאדם שאני איתו צריך להרוויח את האינטימיות הזאת. לא מסוגלת אחרת.
קובי היה הראשון שגרם לי להרגיש את כל הדברים האלה אחרי זמן רב כל כך בלעדיהם. הוא היה, למעשה, הראשון ששכבתי איתו אחרי הפרידה מאותו בן זוג, ואני זוכרת במדויק כמה משונה, מפחיד ובו זמנית גם מדהים זה הרגיש בקצות האצבעות שלי כשהן נגעו פתאום בצוואר אחר, בכתפיים אחרות, בגוף אחר. זה הרגיש נכון. אבל היום אני כבר יודעת אחרת, ואם הייתי יכולה, הייתי מנערת חזק-חזק את ספיר שהתעוררה בבוקר שאחרי, בטוחה שהבחור הזה שישן במיטה ראוי לה. כי מאותו הבוקר, משהו השתנה. קובי התחיל לענות להודעות שלי פחות ופחות. לפעמים לקחו לו יומיים כדי לענות לי או לחזור אליי, וזה תמיד היה מלווה בהסברים מאוד משכנעים.
הוא אמר כל הזמן שהוא עסוק, שהוא ממש גרוע בלנהל לעצמו את הזמן, שיש לו בעיות מחויבות אבל הוא מאוד משתוקק ומקווה לפתור אותן בעזרתי, ואני הקשבתי, הכלתי וקיבלתי. האמנתי לכל מילה, ואפילו הרגשתי שאני מעיקה כשניסיתי לשוחח איתו במהלך היום והוא לא היה מגיב. מתי הוא כן היה מדבר איתי? בדרך כלל, באמצע הלילה. אחרי חזרות, כשהוא היה בסביבה.
ערב אחד הזמנתי את קובי לפאב שהיה שייך לבן הזוג של השותפה שלי, מקום כזה שהרגיש כמו בית שני. הייתי מבלה שם המון ולפעמים גם עולה לשיר. מאוד רציתי שהוא יבוא ושמחתי כשהוא הגיע. במשך כל הערב קובי היה מאוד עסוק בלהתמנגל עם כל (כל!) מי שהיה בפאב, חוץ ממני. הוא עלה לנגן, שתה, רקד ולא החליף איתי כמעט מילה. נפגעתי מאוד.
ההורים שלי, אחרי שסיימו להראות לי סרטים של דיסני, לימדו אותי שכדי לגרום לזוגיות לעבוד, כדאי לדבר על הדברים בפתיחות. אז דיברתי איתו (כשעוד חשבתי שזו תחילתה של זוגיות מופלאה), לא חסכתי באינפורמציה אבל הייתי קלילה. לא רציתי להכביד או להעיק. ביקשתי בפשטות את הקרבה שלו, את התקשורת איתו. אלא שהוא, מצדו, שלף שוב את בעיות הזמן והמחויבות שהזכרתי קודם. אמר שקשה לו להכניס מישהי לשגרת היום העמוסה שלו (היי אדוני המנתח באיכילוב), אבל ברור שהוא מה זה רוצה. אז חיכיתי בסבלנות.
להאמין בסוף הטוב שאולי עוד יהיה לנו
ככל שפתחתי אליו את ליבי ואת ביתי ועוד כל מיני דברים, המשכתי להאמין בסוף הטוב שלנו. זה נמשך ככה תקופה. המשכנו לשכב, ובתמימות מעוררת רחמים המשכתי להאמין לקובי כשהוא התעניין בשלומי ואמר לי שהוא מתגעגע. הייתה סתירה עצומה וצורמת בין האדם שהוא היה כשנפגשנו וכששכבנו, לבין האדם שהוא היה בין פגישה לפגישה. מביך לספר שקובי הוא זה שלימד אותי מה זה בינג' בנטפליקס ועוד יותר מביך לספר שבערב האחרון שלנו ביחד, הוא לא חיכה שיעברו אפילו עשר דקות מהפרק. זה היה הסקס הכי קצר, מהיר ואנוכי שחוויתי אי-פעם. לא שמעתי ממנו שבוע אחר כך.
לבסוף, כתבתי לו: "היי, שומע שנייה? לא יודעת אם חלפתי לך בראש השבוע, אבל אני כן חשבתי קצת וקשה לי עם יחסים כאלו שמתבססים רק על סקס, ואני לא אוהבת להשאיר דברים באוויר, ומקווה שהכל קול בינינו" (למרות ששום דבר לא הרגיש לי קול). לא חלפה חצי שעה, וקובי כבר ענה, "האמת שגם לי יצא לחשוב קצת והגעתי למסקנה שבאמת כדאי שנפסיק. אני כרגע לא רוצה מעבר למה שיש בינינו ואת כן".
ברגע שסיימנו את השיחה, הדחף הראשוני שלי היה לרוץ למקלחת. נשברתי. הרגשתי מנוצלת. רציתי להוציא החוצה מהגוף שלי כל דבר שהוא אולי השאיר בתוכו. בכיתי המון וכעסתי עליו כל כך. עטופה במגבת, כתבתי תוך דקות את "בלדה לצפרדע", על קובי שעשה בין רגע טרנספורמציה מנסיך לצפרדע ונעלם ברגע שהוא קיבל ממני את מה שהוא רצה.
בדיעבד, אני די מאשימה את עצמי על שלא ראיתי את נורות האזהרה שבמבט לאחור וגם תוך כדי כתיבת הטור, אני מבינה שהבהבו בטירוף כל הזמן שהיינו יחד. שלא הערכתי את עצמי מספיק והגשתי את הלב על מגש בלי לשאול שאלות. אבל אל תרחמו עליי, כי הסוף של הסיפור שלי הוא ממש טוב. כמה חודשים אחרי שכל זה קרה, הכרתי את אהוב ליבי הנוכחי. אני שמחה לומר שלא קרה פה שום נס ושאנחנו תוצר של מלא תקשורת (כמו שלימדו אותי בבית) ושל מלא עבודה קשה (כמו שלימדתי את עצמי).
לא היה לנו פשוט בהתחלה וגם באמצע, ולמען האמת זה עדיין לא תמיד קל. אבל הוא משהו-משהו, ואנחנו אוהבים, עפים על החיים ביחד והוא בטח קורא את הטור הזה ומרגיש מאוד מובך כרגע (נכון?).
ואם הגעתם עד כאן, הרשו לי לסיים בהמלצה חמה ואוהבת - אני מצאתי את המוזיקה לזרוק לתוכה חוויות קשות ודושבאגים. כתבתי את "בלדה לצפרדע" ואלבום שלם אחר כך. מצאו את הדבר הזה שמאפשר לכם לבטא את הטאף לייף האלה, לפרוק הכל כדי להצליח להמשיך הלאה. זה שם, מחכה לכם. עופו על זה.
ב-23 לספטמבר תשיק ספיר וולך את אלבום הבכורה שלה
לפנייה לכתב/ת 
