יצאתי לחגוג את הגילוי שאין לי איידס
"שנה חלפה מאותו וידוי מערער ברכב. מיכל נעלמה מחיי כאילו הייתה שירה, ואני קיבלתי את התוצאות הסופיות באותו הבוקר. הייתי נקי, והחלטתי להשתכר". סיפורו של גידי חלפי, פרק 4
זה היה באחת וחצי לפנות בוקר, בלילה שבין ה-28 ל-29 ביוני 1998. צלצול הפלאפון העליז מדי העיר אותי. על הקו היה ישי, שעבד עמי על הסירה. הוא אמר שהוא למטה, מחכה לאסוף אותי לעבודה. האמת הייתה שלא רציתי לרדת. רציתי להמשיך לישון אחרי שחגגתי את שחרורי מעול המוות שריחף מעליי, ואחרי הפורקן לא היה לי יותר כוח לכלום.
לטורים הקודמים של גידי חלפי:
צעירות כבר לא שמו עליי. שכבתי רק עם גרושות
כשהיא התחילה איתי היא הייתה נשואה
ידעתי שהיא מחליפה סדינים אחרי כל בגידה
שנה קודם לכן הכרתי אותה. קראו לה מיכל, והיא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי מאז שירה. היינו בלתי נפרדים במשך ארבעה חודשים. התאהבנו לאט, עשינו סקס בריא של תשוקה ואהבה, אך כל אלו נעלמו ב-4 באוגוסט 1997, כשמיכל התיישבה לידי ברכב בדיוק כשהגענו הביתה ולחשה, "יש לי משהו לספר לך". חששתי שהיא הולכת לסיים את הקשר, אז כיווצתי את הבטן והלב כדי שהם ישרדו את המכה. אוזניי כבר חיכו לגלי הקול שיגידו שהיא עוזבת אותי, ואז זה הכה בי בלי הכנה - "כאב לי, אז הלכתי להיבדק", היא אמרה ומיד הוסיפה: "יש לי איידס וכדאי שתיבדק גם אתה". בום.
אל תאמינו לעיתונאי ספורט. המתאגרף הכי אכזר בעולם לא היה מוחמד עלי או ג'ו פרייזר, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו. כשהוא מכה בך הוא עושה זאת בעוצמה מטלטלת, מסיר את החבלים שאמורים להיות בקצה הזירה ונותן לך ליפול. למזלנו, הוא גם ספורטאי רחמן, וכשהוא מכה אותך זה בעיקר כדי להעיר ולתפוס את ידך כשאתה קרוב לקרקעית. בכל אופן, שנה חלפה מאותו וידוי מערער ברכב. מיכל נעלמה מחיי כאילו הייתה שירה, ואני קיבלתי את התוצאות הסופיות באותו הבוקר. הייתי נקי, והחלטתי להשתכר.
בדרך לסירה שתקתי. רק כשהגענו, סיפרתי על כך לישי ואמיר, שהתקשו לעצור את שמחתם. "חייבים לחגוג!", הכריז ישי, ששב ושאל אותי פעם אחר פעם האם מה שאמרתי להם אמיתי והאם בגלל החשש שקיבלתי איידס ממיכל, לא שכבתי עם אף אחת במשך שנים. "בערב נלך לחגוג", הם שוב קבעו, ולא ידעתי שאלו הן שלוש המילים החשובות ביותר שנאמרו לי בימיי.
ביוב אנושי
הם לקחו אותי למועדון חשפנות עלוב בקצה הרע של העיר, כזה שאליו גם החזירים הגדולים של הגבריות מתביישים להיכנס. עד כדי כך הייתי נבוך מהסיטואציה ששני המפגרים הללו הכניסו אותי אליה, שלפני שיצאנו מרכבו של אמיר שאלתי ממנו משקפי שמש עקומים, כובע וז'קט. הייתה לי תחושה רעה, ומרגע שנכנסנו למקום שנאתי אותו ואת העובדה שהסכמתי להיות שם. האורות הסגולים-כחולים שנעו מהתקרה אל תוך החשיכה האפלולית עצבנו אותי. ריח הבירה שהתחבר עם ריח הגומי הגעיל אותי נורא. הייתי עסוק בלהתחבא, עמוק בפרנויה שמישהו יראה את ההוא שפעם היה מפורסם, מבלה בגיגית הביוב האנושי שקדחה שם באותו ערב.
בהתחלה חשבתי שזה הג'וינט שעישנתי בחוץ או אולי הבירה שלגמתי באיטיות מול הבנות שרקדו מולנו חצי עירומות, אבל לאט-לאט משהו כמו התבהר מולי בערמומיות. בעוד שניהם זכו בריקוד ברכיים מפנק והזמינו לי אחד מבחורה לה סירבתי בנימוס, הבחנתי בה. שירה לוי רקדה במרחק 45 מטרים ממני, כשהיא חשופת חזה, לא משופצת, לא מתחנפת ומחכה לגבר שיבוא ויבחר בה על פני יתר הבחורות, שהיו צעירות ממנה בעשור לפחות. ישבתי שם 27 דקות עד שהיא סיימה את הסט, עד ששני חבריי גמרו וקמו ללכת, ולא יכולתי לזוז.
להתמסר ברכות לגורל
היא הפתיעה אותי מאחורה, כמו שאהבה אמורה להפתיע. "תגיד, אני לא מכירה אותך?" היא שאלה, ואני התנשפתי כשליבי החסיר פעימה. עד היום אין לי מושג מה קרה לישי ואמיר באותו לילה, אני רק זוכר את הנסיעה המטורפת שלי ושל שירה במכוניתה בחזרה לדירה שלה בגבעתיים. הרגשנו כמו שני אנשים שדוהרים קדימה אל מה שהיה צריך להיות שלהם, ונלקח מהם כי הם היו טיפשים מדי בפעם הראשונה שנפגשו. כמו שני זקנים שהגורל רדף אחריהם כל כך הרבה זמן וסוף כל סוף השיג אותם, עד שכעת אין להם אלא להתמסר אליו ברכות ולקבל את גזירתו.
נסענו בשקט מופתי, הרדיו היה כבוי, אך המנגינה שהייתה בראשנו הייתה חזקה ונעימה. מנגינה שכבר שכחתי שאפשר לשמוע בכזו חופשיות, מנגינה שאולי שמעתי מדי פעם מחלון חדרי נערות ונערים, או ניגנתי להם פעם במצדה. דיברנו כמו בקלישאה, דרך העיניים. מדדנו האחד את השנייה במרחק הזמן, וצחקנו בשקט על מה שהוביל אותי לפגוש אותה, אחרי כל הזמן הזה בנפרד.
הבטתי בה ארוכות באותה נסיעה. שיערה האדום החלק הוחלף בתלתלים בלונדינים עם שורשים שחורים, והגוף הקטן והמצומק שהיה לה התעגל כמו זה שלי. אך יותר מכל הפריעו לי שפתיה הסדוקות, זכר לכך שלא טעמו מספיק אהבה בשבע השנים שחלפו, והעיגולים השחורים מסביב לעיניה שלימדו אותי על מחסור בשנתה. "הגענו", היא אמרה לי והעיפה מבט על הבניין שמולו עצרנו. יצאנו מהמכונית באותה מהירות שבה נסענו, וטיפסנו עד לקומה הרביעית. "סליחה על הלכלוך והחתולים", היא אמרה לי בהתנשפות קלה תוך כדי שפתחה את הדלת. "תבקשי סליחה על השנים האבודות שעברו מאז פגישתנו הקודמת", עניתי לה בלי להתאפק.
- המשך יבוא -
הטור שאתם קוראים נכתב על ידי אדם ששמו שמור במערכת. גידי חלפי הוא דמות פיקטיבית וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. הקשר היחידי של הטור הזה ויתר הטורים שיבואו של גידי חלפי למציאות הוא ההשראה. סדרת הטורים נכתבה בהשראת השיר Tangled up in blue של הזמר בוב דילן.
