האימהות מהגן של כרמל מעודה מדברות: "היא שיחקה לנו במוח"
הן לא האמינו כשהפרשה התפוצצה, ואחת מהן אף חשבה ללכת למשטרה כדי למסור עדות אופי לטובת כרמל. האימהות של הילדים שעברו התעללות בגן "בייבי לאב" בראש העין מספרות על רגשות האשם והקושי לסמוך על גננות נוספות. "אני זו שבחרתי את הגן, אני זו שחיבקתי את כרמל מדי יום"
עריכת תוכן: נועה גליקשטיין קרן. צילום: ניצן דרור וירון ברנר. עריכת וידאו: גיא פוקס
"לפעמים אני נזכרת איך בסוף היום כרמל הייתה מורידה את אריאל למטה כדי שלא אצטרך לעלות לגן, כי הייתי בהריון מתקדם והיה לי קשה. היא הייתה כולה מחויכת ולא הפסיקה לנשק אותו, ושנייה לפני זה היא כיסחה אותו, את כולם. אני לא מצליחה להבין את זה, זה פשוט לא נתפס", אומרת מוריה קואליו, שבנה אריאל (שנה וחצי) היה במשפחתון "בייבי לאב" של כרמל מעודה בראש העין, מגיל שלושה חודשים וחצי.
"היו תקופות בהן לאריאל היה קשה להגיע לגן, וכשהוא היה בוכה, הייתי אומרת לעצמי שכנראה היה לו בוקר קשה. זה לא שהיא הייתה מושיטה לו ידיים והוא לא היה הולך אליה. להיפך, ברוב הבקרים הוא היה מחייך אליה ואפילו נותן לה נשיקה", משחזרת קואליו.
פרשת ההתעללות החמורה במשפחתון בראש העין התפוצצה בתחילת חודש יולי, לאחר שהמשטרה אספה ראיות מהפעוטון עצמו בגינן נעצרה מעודה והוגש נגדה כתב אישום מצד הפרקליטות בגין התעללות בקטינים ובחסרי ישע ותקיפתם. כתב האישום נגד מעודה כולל 18 סעיפים לגבי 11 מהתינוקות והפעוטות שבהם טיפלה, כשבאחד ממקרי ההתעללות המזעזעים המפורטים, נכתב כיצד מעודה משכה בכוח את ראשו של אחד התינוקות, שנולד עם כליה אחת בלבד, תוך שהיא דוחפת את הכיסא שעליו ישב עד שבטנו נמחצה בין הכיסא לשולחן.
"כרמל תמיד אמרה לי לא לדאוג"
הילד בעל הכליה האחת הוא אריאל, בנה של קואליו, שמנסה כעת - יחד עם בן זוגה - להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליהם. בינתיים נולדה למוריה ולבעלה תינוקת בת חודש, ויחד עם אחיו הבכור של אריאל, בן השלוש וחצי, המשפחה מנסה לחזור לחיים אחרי השבר הגדול.
"במהלך הזמן שאריאל היה אצלה הוא עבר כמה וכמה ניתוחים שקשורים לכליה, וצריך היה לשמור עליו מכל משמר, וכרמל הבטיחה לי שהיא תשמור עליו", מספרת קואליו. "בגלל שיש לאריאל רק כליה אחת, אסור להוסיף לו מלח לאוכל והיא תמיד אמרה לי שאבא שלה מבשל עבורו ארוחה נפרדת ללא מלח. אמרתי לה שאם קשה לה להתמודד עם זה, אני אכין לו את האוכל בבית, והיא תמיד הרגיעה אותי ואמרה לי לא לדאוג. כשהתפוצצה הפרשה - לקחתי אותו לבדיקות דם, ושם גיליתי שרמות המלח בדם שלו חריגות".
במהלך השנה היו סימנים לכך?
"השנה היו כמה פעמים שהוא חזר עם טוסיק אדום וצואה מוזרה. שאלתי אותה אם היא שינתה משהו באוכל, אז היא ענתה לי שהיא נתנה לו מרק ירקות בלי מלח אבל עם אבקת מרק. כעסתי עליה והיא התנצלה בלי הפסקה. אני זוכרת שבאותה תקופה אמרתי לבעלי, שאני מרגישה שאני צריכה להזכיר לה כל הזמן את עניין המלח.
"היום, בדיעבד, אני נזכרת בהרבה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. לאריאל הייתה נשירת שיער רצינית מאוד בחודשים האחרונים, וזה היה מאוד מוזר גם לי וגם לבעלי. היום, אחרי שראיתי בסרטונים איך שהיא משכה לו את השיער לאחור - אני מבינה מאיפה הגיעה הנשירה, ומאז שהגן נסגר - אין לו נשירה בכלל. גם כשאני מסתכלת על תמונות שהיא שלחה לי - אני רואה פתאום את העצב בפנים שלו, את העיניים האדומות מבכי והפנים הנפוחות, ואני שואלת את עצמי איך לא ראיתי את זה?".
לדברי קואליו, מאז שהפרשה התפוצצה ו"גן הזוועות", כפי שהוא מכונה על ידי הורי הפעוטון, נסגר, אריאל החל לדבר מעט ואף להיפתח לאנשים זרים. לצד זה, הוא הפך להיות אלים ואגרסיבי; מרביץ לאחיו הגדול ללא הפסקה, נושך ושורט אותו וגם את הוריו, וכל זה כשעד לפני חודשיים לא היה זכר להתנהגות מהסוג הזה. לדבריה, "גם כשהוא מחבק - הוא עושה את זה בצורה אגרסיבית מאוד. בנוסף, הוא תלוי באופן מוחלט במוצץ ובחיתול הבד, למרות שבעבר לא השתמש בהם בכלל".
איך את מתמודדת עם ההתנהגויות האלו?
"אנחנו מסבירים לו שאצלנו לא מרביצים, ושאם יש משהו שהוא רוצה - הוא יכול לבקש או לומר לנו, בלי להשתמש בידיים. אבל כל הסיטואציה הזו היא כל כך מורכבת וקשה, והרבה פעמים אני מרגישה שאני לא באמת יודעת עדיין איך להתנהל איתה. אני מנסה לשים בבית מוזיקה ושתהיה אווירה שמחה, אבל יש מצבים בהם אני נשברת בבכי. בסופו של דבר מדובר בהתמדה, סבלנות וכוחות נפש רבים. זה תהליך ארוך, וייקח זמן עד שנתחיל לראות תוצאות".
לדבריה, "בשבוע האחרון הוא התחיל להרביץ גם במעון החדש שהוא נכנס אליו לאחרונה. כל האלימות הזאת הובילה אותי לפני כמה ימים לנקודת שבירה מאוד גדולה, ובאותו בוקר שאלתי את המנהלת איך אריאל, והיא סיפרה לי שהוא מרביץ, נושך ומושך לילדים בשיער. אבל כל הילדים שיצאו מהגן הזה הם אלימים ואגרסיביים, זה לא רק הילד שלי. הילדים שם היו מהממים אחד-אחד, באמת, היא פשוט שיחקה להם ולנו במוח".
איך הייתה ההרגשה להכניס את אריאל לגן חדש?
"למזלי, הכנסתי את הילד שלי למשפחתון של אמא של ילד מהגן בו אני עובדת כסייעת. ויחד עם זאת, בעלי היה נגד זה. איבדנו את האמון, והחשש שדבר כזה יקרה שוב - תמיד יהיה שם. מאז מה שקרה, כל מכה קטנה על הגוף של אריאל גורמת לי להתפרץ ואני מודה שלמרות שאני סומכת על הצוות החדש בגן, יש בי פחד עצום".
"לא מכירה את הילד שלי"
בדומה לאריאל, גם שוהם אברהם (3), שנכנס לגן של מעודה בחודש ספטמבר השנה, החל לאחרונה להגיב באלימות כלפי הסביבה. "כשאנשים שואלים אותי איך שוהם, אני עונה שקיבלתי ילד שאני לא מכירה ושאני לא יודעת איך לפנות אליו", אומרת אמו, הילה שטיין. "הוא הפך להיות ילד שאי אפשר לצפות את ההתנהגות שלו; ביד אחת הוא מחבק וביד השנייה צובט, בדיוק כמו שכרמל עשתה להם. גם רגשות של שמחה הוא מבטא בצורה אלימה ומרביץ בלי הפסקה לאחותו הגדולה".
ל"בייבי לאב", הגיעו שטיין ובעלה בעקבות המלצות שקיבלו מחברים. לדבריה, "החשש היחיד שלהם מהגן היה מהמדרגות שהובילו אליו. התרשמנו מאוד מכרמל ומהגן עצמו".
שוהם הלך בשמחה לגן?
"בחודש וחצי הראשונים הוא אמר שהוא לא רוצה ללכת ושהוא רוצה להישאר עם אמא בבית, אבל זה לא הדליק לנו נורה אדומה. לא חשדתי בכלום".
בדיעבד, היו סימנים מוקדמים להתעללות שהתרחשה שם?
"שוהם הוא ילד שובב, אז גם כשחזר הביתה עם סימנים כחולים - הנחנו שכנראה נפל ונחבל. הוא גם ילד שמדבר מדהים, והוא לא סיפר לנו כלום למרות שהיינו שואלים אותו מדי יום איך היה בגן. התשובה שלו הייתה תמיד - 'היה כיף'. בהמשך, כשדיברנו עם הורים נוספים מהגן, והם תיארו את החבלות שהיו לילדים שלהם - במצח ובגב, נזכרנו פתאום שגם לשוהם היו חבלות באותם המקומות.
"היום ישנן סיטואציות בהן הוא פתאום מזכיר את כרמל. לפני כמה שבועות, כשבעלי ניסה להשכיב אותו לישון וסירב להקריא לו סיפור נוסף, שוהם אמר לו: 'אני אגיד אותך לכרמל', ובעלי שאל אותו 'ומה היא תעשה?', אז הוא ענה - 'היא תרביץ לך'".
עוד בנושא:
התעללות בילדים: סימני האזהרה שמעלים חשד
ההורים בטראומה: האם גם לילדינו עשו משהו?
הורי הפעוטות שעברו התעללות קשה צפו לראשונה בתיעוד: "רעד בכל הגוף"
בימים שלאחר התפוצצות הפרשה, שטיין מודה כי היא ובעלה היו בהלם מהגילוי והתקשו לעכל את המידע שקיבלו. "בימים הראשונים הסתובבתי עם תחושת אשמה מאוד גדולה, כי אני זו שבחרתי את הגן, אני זו שחיבקתי את כרמל מדי יום, ושוהם ראה אותי מחבקת אותה, ואני מאמינה שזה היה עבורו סוג של אישור למה שקורה שם".
עם זאת, היא מספרת כי ככל שהורי הגן המשיכו לשוחח בינם לבין עצמם, תחושת האשמה פחתה, והם הבינו כי האשמים כאן הם כרמל ומשתפי הפעולה שלה, כמו הסייעת, לירז נתן תפארת, שלא דיווחה להורים ואף התעללה גם היא בילדים, ובני משפחתה של כרמל שהסתובבו שם לאורך כל היום.
"היא הייתה מחליפה סייעות כל הזמן", אומרת שטיין. "לא התאמצתי להכיר אותן אפילו, כי הן עזבו מהר מאוד. היא כל הזמן נתנה לנו את התחושה שהיא מחפשת סייעות בפינצטה, היא פשוט שיחקה בנו".
לדבריה, "מהיום בו גילינו מה שקרה והגן נסגר, ועד לשבוע שאחריו - שוהם היה שואל מדי בוקר אם היום יש גן. ברגע שהבין שאין יותר גן והוא לא יראה יותר את כרמל, הוא החל להתנהג באלימות, כאילו פתאום הרגיש בטוח יותר כשהבין שזה נגמר.
"כשהוא זורק דברים - אנחנו יורדים לגובה העיניים ומסבירים לו שאצלנו בבית לא זורקים חפצים. כשהוא מתחיל להרביץ - אנחנו תופסים את הידיים שלו בעדינות, ומסבירים שבבית שלנו לא מרביצים אלא רק מלטפים ומחבקים".
"אם יש חשש - אל תפחדו לברר"
לפני מספר שבועות, ניסו שטיין ובעלה לחפש מסגרת אחרת לשוהם, אך ויתרו על הרעיון לאחר ששוהם התקשה להישאר שם לבדו. "כשהגענו לגן, שוהם לא היה מוכן לרדת לי מהידיים, וכשהמנהלת הגיעה אלינו, הוא הביט בי בעיניים מפוחדות כל כך שבאותו הרגע החלטתי שהוא יישאר איתי עד לתחילת הלימודים, ואז הוא יעבור לגן עירייה".
מה הפחד הגדול ביותר שלך?
"שהוא יישאר במסגרת של הילד הבעייתי והמופרע, וברור לי שזה לא שוהם האמיתי שלי, הוא לא סתם מרביץ והוא לא אלים. אני יודעת שיש אנשי חינוך מדהימים וטובים שעושים את העבודה שלהם מתוך אהבה ושליחות אמיתית, אבל להכניס אותו למסגרת חדשה זה עדיין לא דבר פשוט עבורי".
המקרה שלכם גרם ללא מעט הורים לחשוש ממצב בו הם לא מודעים למה שמתרחש בגן. מה את מציעה להם לעשות?
"המקרה שלנו פתח עיניים לכל כך הרבה אנשים, ולא מעט מקרים התגלו בעקבותיו. אנחנו מקווים שזה יגרום לכך שיהיה פיקוח של משרד החינוך על הגנים הפרטיים ושכל מקרי ההתעללות יתועדו, ואותו מתעלל או מתעללת לא יוכלו לפתוח גן חדש בעיר אחרת, כמו שקורה כיום.
"לגבי השאלה האם הילדים חווים התעללות בגן או לא - לצערי אין לי תשובה חד משמעית לזה. אצלנו לא היו סימנים ממשיים או לפחות לא כאלו שאפשר היה לזהות באותו הזמן. אני באמת חושבת שאם למישהו יש איזשהו חשש - שלא יפחד לשאול ולברר, גם אם הגננת עלולה להרגיש תחת ביקורת".
תיעוד של הגננת כרמל מעודה (קשה לצפייה):
"תמיד היו תירוצים הגיוניים"
נירית דוד, שבנה ליאל (שנתיים וחצי) היה בגן של מעודה במשך חצי השנה האחרונה, מספרת אף היא על התחושות הקשות בעקבות הפרשה ומודה כי היא מתקשה להכניס את ילדיה למסגרת חינוכית נוספת.
"הילדה הקטנה שלי הייתה אמורה להיכנס לגן שלה בשנה הבאה, וכעת אין לי שום סידור לילדים", אומרת דוד. "עברתי כבר בשבעה גנים בראש העין, ולא מצאתי אף גן שמתאים לי. היא פשוט שרטה לי את השכל. בכל גן אני מוצאת משהו שלא מוצא חן בעיניי - אחד לא בטיחותי מספיק, בשני טון הדיבור של הגננת לא נשמע לי. מצד אחד - ברור לי שלא טוב להיות כל כך היסטריים, מצד שני זה קשה, ואני מרגישה שעם אף מסגרת לא אהיה שלמה ורגועה".
לדברי דוד, גם והיא וגם בעלה התקשו בתחילה להאמין לכך שבנם עבר התעללות מצד כרמל. עד כדי כך היא התקשתה להאמין בכך, שבאותו יום שבו נודע לה מה שקרה, דוד שקלה למסור במשטרה עדות אופי לטובתה של כרמל. ההבנה כי המידע שנמסר להם הוא אמיתי, ואף חמור משהניחו - הוציאה אותם משלוותם והכניסה אותם לסיוט של חייהם.
"אחרי שהשוטרים הראו לנו את הסרטונים המזעזעים שכוללים בעיטות, אגרופים ומשיכות בשיער, נכנסתי להיסטריה והתחלתי לבכות ולצרוח. בעלי תפס את הראש ושנינו היינו בהלם. אבל עם הזמן, הבנתי שאני חייבת לשמור על פרופורציות, להתחזק ולפעול כדי שדברים כאלו לא יקרו שוב בשום מקום".
את חושבת שהיו סימנים שאולי לא שמתם לב אליהם?
"שלושה שבועות לפני שהתפוצצה הפרשה, ליאל חזר הביתה בבכי מטורף ומיד ביקש מוצץ, וחמותי אמרה לי שהיא חושבת שמשהו לא תקין בגן. אבל זה היה מאוד קשה להבחין בסימנים האלו, כי תמיד היו לכרמל תירוצים הגיוניים. היו לפחות עשרה מקרים בהם הילד שלי חזר מהגן עם בגדים מלאים בקיא, והיא הייתה אומרת לי ש'האוכל לא התעכל כמו שצריך'. האמנתי לה. היום, בדיעבד, אני מבינה שמה שקרה שם זה שהיא דחפה להם אוכל וגרמה להם להקיא, ואז הייתה נותנת להם לאכול את זה".
איך ליאל הגיב לסגירת הגן?
"אחרי שהתפוצצה הפרשה שאלתי אותו אם כרמל הרביצה לו, הוא אמר לי שכן. שאלתי איפה, אז הוא התקרב אליי ונתן לי סטירה על הפנים. שאלתי אותו איך היא הייתה מביאה לו לאכול, והוא הוריד את הראש לשולחן. בעצם זה מה שהילדים בגן הזה הכירו - שכרמל נותנת להם בוקס או סטירה, ואז מביאה להם עוגייה".
"כרמל אכלה אצלנו ארוחת ערב"
למרות האלימות הקשה שהייתה חלק בלתי נפרד משגרת הגן, מספרת דוד כי בנה שמח להגיע למעון, ובבקרים אף היה רץ לכרמל ומחבק אותה. "היא פשוט עיוורה אותנו. כואב לי הלב על כל הילדים. כולם סבלו, וזה שיש רק 11 ילדים בכתב אישום האלו זה רק בגלל שאין תיעוד של שאר הזמן. הילד שלי לא נמצא בכתב אישום. רואים אותו בסרטונים מהצד, והסיבה היחידה לכך היא כנראה מכיוון שהוא היה מרוסן כבר. בסרטונים רואים איך שהוא מסתכל על כרמל כשהיא קושרת את אחד הילדים, ומיד מחזיר את הראש בפחד".
כחלק מאסטרטגיית ההסתרה של מעודה, היא נהגה לפתח קשר עמוק עם הורי הגן שכלל חיבוקים ונשיקות, הודעות יומיות לאימהות בהן פירטה כמה שהיא אוהבת את ילדיהן ועל חלק מהילדים אף שמרה בשעות אחר הצהריים. "הייתי צריכה לחתום על חוזים לשנה הבאה, והיא הציעה להגיע אליי הביתה. אכלנו ביחד ארוחת ערב, והיא אפילו הציעה לי לצאת בערב ושהיא תישאר לשמור על הילדים. ליאל הגיב בהתלהבות רבה כשהיא הגיעה", משחזרת דוד ומוסיפה: "היא הייתה שולחת לי הודעות בהן כתבה: 'הילד שלך הוא האור שלי, הוא נסיך'. היא שטפה לכולנו את המוח, גם לילדים".
האם את נתקלת בהתנהגות אלימה מצד ליאל?
"הוא לא מגיב באלימות, אבל כן נכנס פתאום לבכי היסטרי, ומילד מלא בשמחת חיים הוא הפך לאחרונה להיות עצבני מאוד. גם בכל מה שקשור לגמילה מחיתול וממוצץ הוא חווה רגרסיה. כרמל העבירה אותו את הגמילה, והוא נגמל באופן מלא. אחרי שהפרשה התפוצצה ואמרתי לו שאין יותר גן, הילד התחיל לפספס חמש פעמים ביום. רוב הפעמים זה קורה שנייה לפני שיוצאים מהבית, ובכלל הוא מאוד מפחד לצאת לטיולים מחוץ לבית ויש סיכוי שהוא מפחד לפגוש את כרמל".
"הייתה בגן הזנחה טוטאלית"
שלי פרץ, שבנה עילאי (שנה וחודשיים) היה במשפחתון במשך ארבעה חודשים וחצי, מודה כי לא הייתה מרוצה לגמרי מההתנהלות במעון, ותיכננה לסיים את השנה ולהעביר את בנה לגן אחר.
"לא אהבתי את זה שעילאי היה חוזר מלוכלך, רעב ומותש מהגן, והרבה פעמים סבל מתפרחת חיתולים, אבל כאימא לילד שני הנחתי שמדובר בשיניים או בקיבה רכה. לא תיארתי לעצמי שהייתה שם התעללות.
"היום, בדיעבד, אני יודעת שהייתה שם הזנחה טוטאלית. היא הייתה משאירה את התינוקות בוכים במיטות במשך כל היום, מכבה את המזגן בימים החמים ביותר, לא מחליפה להם חיתולים ולא דואגת להאכיל אותם כמו שצריך. כשהייתי שואלת אותה איך עילאי אכל, הרבה פעמים התשובה שלה הייתה ש'היום הוא לא אכל טוב'. היום, כחלק מהרגרסיה שלו, כשהוא רואה אוכל - הוא מיד מתחיל לצרוח. בהתחלה, הוא גם היה צורח באמצע הלילה ודופק את הראש במזרן".
בדיעבד, פרץ מודה כי במהלך ארבעת החודשים הללו היו לא מעט סימנים שהצביעו על תפקוד לקוי של מעודה, אליהם לא ייחסה חשיבות יתרה בזמנו. "בבוקר עילאי היה מקבל את כרמל בחיוך והולך אליה, אבל כשהייתי מגיעה לקחת אותו ושמה אותו אצלה שוב כדי ללכת להביא את התיק שלו - הוא היה צורח, וכשהיינו יורדים במדרגות של הגן הוא היה תופס אותי עם הציפורניים, כאילו הוא מפחד שאעזוב אותו והוא יישאר שם".
פרץ מספרת שגם היא וגם בן זוגה מתמודדים עם רגשות אשם. "אני מאמינה שהם יישארו שם לנצח", היא אומרת. "המחשבה ששמתי את הילד שלי מדי יום בגיהנום הזה - אוכלת אותי מבפנים. הפרשה הזו הפכה אותי גם לחרדתית יותר, ועכשיו אני בודקת אותו כל הזמן כדי לוודא שאין עליו סימנים של אלימות".
מה הפחד הגדול ביותר שלך בימים אלו?
"שכל מה שהוא עבר שם יצוף פתאום באמצע החיים וישפיע על העתיד שלו. הבעיה הגדולה היא שאני גם לא יודעת בוודאות מה הוא עבר, מכיוון שהסרטונים מראים רק 20 ימים ויש גם לא מעט שטחים מתים אליהם המצלמה לא הגיעה".
כחלק מהניסיון למנוע מקרי התעללות בגני הילדים, הוקמה עמותת "דור איתן" על ידי הורים מרחבי הארץ. העמותה הקימה צוות מומחים כגון קלינאי תקשורת, פסיכותרפיסטים ומטפלי הידרותרפיה שיספקו מענה לנפגעי "גן הזוועות" של מעודה, כשבשלב הראשון יקבלו הילדים, יחד עם הוריהם, טיפול במים במרכזי הידרותרפיה ייעודיים, ובהמשך יזכו למפגשים עם מטפלים מקצועיים.
לאחרונה, חברי העמותה אף פנו לגורמים ממשלתיים עם מסמך ובו דרישות לחינוך ראוי הכולל רישוי, פיקוח ואכיפת הסטנדרטים הנדרשים על ידי כל מי שמטפל בילדים.
לדברי פרץ, על המדינה לדאוג לכך שילדים עד גיל שלוש לא יהיו מופקרים ושיהיה פיקוח על הגנים הפרטיים. "בכל גן או משפחתון צריכות להיות מצלמות, ובכל עירייה צריך להיות חדר בקרה בו ישבו פקחים ויצפו בנעשה בגנים. בסופו של דבר, אנחנו לא רוצים לגדל כאן דור מתוסבך שעבר התעללות, ושבעוד כמה שנים יתגייס לצבא ויצטרך לשאת נשק".
