לא ארץ ליהודים

בעל דוכן הפלאפל הפלסטיני בשוק קולביץ שבברלין, שכבר 18 שנה מקלל ללא הפרעה יהודים או ישראלים שעוברים מולו, הוא סמל לגרמניה העכשווית

זאב אברהמיפורסם: 29.08.19 , 12:28

(צילום: EPA)

ברלין. בכל יום שבת ישנו שוק ברחוב קולביץ שבשכונת פרנצלאואר ברג היוקרתית, הליברלית, המעורבבת. קצת מוכרים ירקות ופירות, קצת דוכני אוכל, פרחים, סלמון ושמפניה. זה לא שוק לקנות בו, זה שוק להיראות בו. באחת הפינות המובחרות שלו, מול גן המשחקים, עומד ב-18 השנים האחרונות דוכן הפלאפל של מוחמד, יליד גרמניה ששני הוריו נולדו בפלסטין. מוחמד לא אוהב יהודים ולא ישראלים. יש לו מחיר מיוחד עבורם, וכשהוא רואה אותם הוא חוטף את הג'ננה ויורק עליהם תמרות קללות וענני עלבונות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

לאחד העוברים ושבים הוא צעק "חבל שהיטלר לא גמר את העבודה". באור יום, בשבת, לא רחוק מבית הכנסת ששוקם אחרי השריפה של 1938. הגרמנים שמעו והשיקו כוס אחת של שמפניה בשנייה.

כשאני חטפתי את זה ממנו, הלכתי למנהל השוק לשאול איך זה קורה. המנהל הסביר לי בניחותא שמוחמד הוא בחור נהדר רק שיש לו בעיה קטנה: הוא משתגע בכל פעם שהוא מזהה יהודים. הוא אפילו הושעה על כך מהשוק פעם אחת, למשך חודש.

בפעם השנייה שמוחמד צעק עליי כשביקרתי בשוק – לפני שנה, בשיאה של האלימות כלפי יהודים בגרמניה – החלטתי לא לשתוק ולהפגין נגד יחסם של הגרמנים ליהודים. עמדתי עם שלטים במשך עשרה שבועות. פעמיים הרחיקה אותי המשטרה אף שהפגנתי ברישיון. פעם אחת נעצרתי. ארבעה אזרחים גרמנים צעקו לנו לחזור הביתה. אחרים רצו לדבר איתנו על המדיניות הנוראה של ישראל. סירבנו.

מעטים הסתכלו על השלטים באמפתיה, ממרחק. הרוב השיק כוסות ועסק בלהיראות. העיתונות הגיעה לכסות את ההפגנה, וכתבה עליה כך: בצד אחד עומד המתאגרף הישראלי, בצד שני הפלסטיני. והכל קורה על אדמתם של הגרמנים האומללים שניאותו לארח אותם.

אסור לקנות את התמה הגרמנית התמימה הזו. מוחמד צועק על יהודים מפני שגרמניה מסכימה בשתיקה. השוק הוא אפילו לא דוגמא קיצונית: מנהל המוזיאון היהודי בברלין פרש מתפקידו לאחר שהפך את המקום לבית אירוח לפעילי BDS, והמוזיאון היהודי במינכן הפך בתערוכה שלו את הנגב להתנחלות ואת קק"ל לפושעת מלחמה. שני המוסדות הללו אינם יהודיים, אלא בשם בלבד. אין להם קשר לארגונים יהודיים, ואת כספם הם מקבלים מממשלת גרמניה. הם משתמשים בזדון בתג היהודי שלהם כדי להפיץ שטנה נגד ישראל.

ישראלים שמגיעים לברלין מבינים מהר מאוד שהם חייבים לקבל על עצמם דפוסי חשיבה מסוימים כדי להיכנס למיינסטרים של החברה הגרמנית, כשאחד מהם הוא התקפה עיוורת וחד-צדדית על ישראל, בלי קשר לאירועים.

לדור הנוכחי של גרמנים נמאס מהאשמה. הם עסוקים רק בלהוריד מעצמם את האשמה. הם כל כך אובססיביים עד שהם לא מבינים שכדי לשטוף את האשמה הם חייבים לקחת על עצמם אחריות. וכשאין אחריות הסכר פרוץ: ההתנהלות הגרמנית מכשירה את הקרקע לאלימות כלפי ישראלים ויהודים.

במציאות כזו, כמעט לא הייתה תהודה לאמירה של הממונה הממשלתי על המאבק באנטישמיות בגרמניה פליקס קליין, שלפיה עדיף ליהודים להסתיר את זהותם במקומות מסוימים במדינה. המקומות הללו מתרחבים והולכים.