המנהלת לקוית הראייה שאחראית על אלפי ילדים: "לא ויתרו עליי"

כל אנשי החינוך בדרום הר חברון מכירים את חני שפירא, אך ספק אם מודעים למוגבלותה. שפירא עבדה כמנהלת פעוטונים במשך 19 שנה, ובשנתיים האחרונות הפכה למנהלת הגיל הרך במועצה. במסגרת תפקידה היא אחראית על אלפי ילדים ועל עשרות רבות של גננות, מטפלות וסייעות, והיא עושה זאת כשהיא כמעט ולא רואה.

משנת 2006, כתוצאה מהחרפה של מחלת הסוכרת, החלה ראייתה להיפגע. "איבדתי את הראייה שלי בעין שמאל ובעין ימין אני רואה רק 19%", סיפרה שפירא בת ה-53. "לקחו לי את הרישיון ונתנו לי תעודת עיוור. ביד אחת נתנו לי תעודה וביד השנייה לקחו לי את העצמאות, ואז ברגע אחד, מאדם עצמאי שעושה הכל, אני לא יכולה לעשות דברים פשוטים. אנשים שלא מכירים אותי לא מאמינים שאני לא רואה".

"אמרו לי שלא יוותרו עליי". חני שפירא(צילום: משה מזרחי)

כשהחלה להתעוור, חני לא ויתרה. היא נאבקה כדי להמשיך לעשות את מה שהיא הכי אוהבת - עבודה עם הגיל הרך. "פניתי למעסיקים שלי במועצת הר חברון ואמרתי שהתעוורתי. אמרתי לראש המועצה הקודם שאני 'אבין אם לא תעסיק אותי, אני צריכה להסתובב במעונות, לדבר עם מנהלות, לראות ילדים. אבין ואלך הביתה'. אבל הופתעתי. אמרו לי שלא יוותרו עליי ויתנו לי את העזרה המתבקשת".

"העזרה המתבקשת" אינה פשוטה כלל. במועצה נרתמו לעניין והתאימו לשפירא סביבת עבודה תומכת. במשרד שלה שולבו עזרים המסייעים לה כמו מחשב מיוחד ומקלדת מותאמת. "אני מתמודדת בסדר עם העיוורון, אבל צריך לשאול את הסובבים אותי איך הם מגיבים לזה. כי הם 'סופגים' את ההתנהלות היום-יומית", סיפרה שפירא.

המכשול הקשה ביותר היה הניידות. במועצה פתחו תקן מיוחד למזכירה של שפירא שתסיע אותה לכל מקום ולמעשה תשמש לה כעיניים. "בהתחלה היו אלה בנות שירות מתחלפות, אבל היום זו כבר מזכירה קבועה שאני נעזרת בה לכל אורך היום", היא אמרה.

"לא מאמינים שאני לא רואה". שפירא(צילום: משה מזרחי)

שפירא, אם לארבעה, מתגוררת ביישוב אשכולות שבהר חברון. אף שהיא עוסקת בחינוך כבר שנים רבות, היא סיפרה ש"בכל תחילת שנה אני מתרגשת". היא הוסיפה כי "יש כאן חשיבות גדולה עבור הילדים הללו שהכל רך איתם. אנחנו מקיימות המון כנסים וישיבות לפני פתיחת השנה כדי להגיע באופן אופטימלי".

שפירא התייחסה גם לריבוי מקרי ההתעללות בגנים ובפעוטונים שנחשפו לאחרונה, בהם המקרה הקשה של הגננת מראש העין כרמל מעודה. "החשש הכי גדול שלנו הוא שלום הילד. אני רואה בתקשורת את כל מה שקורה, זה היה גם בעבר. רק העירנות הייתה שונה. נתקלנו בבעיות של כבוד לילד וגם של אלימות, והפוקוס סביב זה מעמיד אותנו במקום של להוכיח את עצמנו", היא אמרה. "כל המטפלות, הגננות והסייעות חוששות מאוד, שמו עלינו סטיגמה. זה יכול לקרות בכל גן, השאלה איך מטפלים".

כרמל מעודה. "זה יכול לקרות בכל גן"

שפירא סיפרה על חיי היום-יום שלה ואיך הסביבה שאינה מכירה אותה מגיבה למוגבלות שלה. "ממבט ראשון אני לא נראית עיוורת, אבל בפועל כל דבר אני עושה ממש באיטיות. בסופר, בקופת חולים, בדיוטי פרי. ואנשים מאחוריי לא מבינים למה אני מתעכבת", היא סיפרה. "אירוע אחד מאוד זכור לי. הייתי בתור בקופת חולים ונעמדתי מול המכשיר כדי להוציא את התור. בעודי מתמקדת בפעולות שיש לבצע מגיע מישהו מאחוריי, שולף את הכרטיס מעליי, מעביר אותו ועוקף אותי. הוא אמר לי 'גברת כמה זמן?', הסתובבתי אליו והראיתי לו את תעודת העיוור שלי. צריך סבלנות".

יוחאי דמרי, ראש מועצת הר חברון, אמר ש"אנו גאים מאוד בעבודתה של חני. על אף מגבלת הראיה שלה עושה חני חיל רב בעבודתה הרגישה, המקצועית והמיוחדת". דמרי הוסיף כי "לילדי הר חברון יש הזכות לקבל דוגמה אישית מאישה מדהימה ומיוחדת, בעלת ראייה אחרת, שבחרה להתמודד עם המוגבלות ולקחת אותה למקום של יצירה, חינוך, חדוות עשיה ושמחת חיים".