כשהזקנה דופקת בדלת של עיתונאית - היא כותבת ספר
טלי נתיב עירוני עיתונאית, מתרגמת ויוצרת דקומנטרית מסתכלת לגיל השלישי ישר בעיניים. בגיל 72 היא מוציאה ספר העוסק בפחד העמוק שלנו מהזדקנות. בטור אישי ל-ynet היא כותבת על תהליך הכתיבה, הקשיים והתקווה
המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
הכול התחיל בעת צפייה בקומדיה השייקספירית כטוב בעיניכם. נאמר שם: "כל העולם במה וכל האנשים שחקנים... כל שעה אנחנו מתפתחים ומתפתחים, וככה כל שעה אנחנו דועכים ודועכים, וזה סיפור בהמשכים." המשפט הזה הלם בראשי כל הדרך הביתה.
אז בתחושה שגם אני שחקנית – אף כי זוטרית לְמדי - בדרמה הזאת של החיים, וכשאני רק באמצע שנות הששים לחיי, קמתי והחלטתי לעשות מעשה. אמרתי לעצמי, לכי ותעשי משהו עם כל מה שאספת בסל כל חייך, חלקי את זה עם אחרים, ויחד אִתם אולי תגיעי לתובנות חשובות לגבי הגיל הזה שלנו, המשהו הזה שלא ידעתי איך לקרוא לו מלבד הזדקנות. אגב, המילה הזאת, הזדקנות, אסורה על פי בני דורי. יש לנו בעיה עם המילה הזאת. שמעתי בלי סוף: "אנחנו דור שלא יזדקן. זה פשוט לא מתאים לנו. אנחנו נמשיך להיות פעילים עם רוח צעירה, עד שמתַי שהוא, באמצע הדרך, ניפול ולא נהיה יותר." אז במקום "זִקנה" אימצתי באהבה רבה את המונח של הפסיכולוגית ניצה אייל "בגרות מאוחרת" שמצאתי בספרה החיים כנהר או את הביטוי "אחרי הצהרים של החיים" של קרל גוסטב יוּנג.
עוד במדור 60 פלוס: 4 סיבות לכך שמבוגרים נהנים יותר
אבל אני, אנחנו, בני דורי, נמצאים עכשיו בצומת אחרונה, בחזית ואומרים לנו שהתקופה הזאת הולכת להיות ארוכה לרובנו. תוחלת החיים עלתה והתופעות המזוהות עם זִקנה נדחות לשלב מאוחר הרבה יותר.
חיפשתי חומרים על המחצית השנייה של החיים והופתעתי מהכמות הדלה של ספרים ומאמרים שנכתבו בנושא! מה אתנו, עם אלה שבאמצע?! בין אמצע החיים לזקנה? מאכזב היה לגלות שזאת תקופה שנחקרה פחות מכולן, למרות שניתן למצוא בה מסרים חשובים.
הספר התחיל לנבוט בשלב החופף שבין אחרית ימיהם של הורי לבין ההכרה שלי שאני עצמי נמצאת בדרכי הבטוחה אל אותו שלב עצמו. מרגע שעליתי על משהו שנדמה היה לי כַּיְשורֶת האחרונה, התחיל לקנן בי איזשהו דיבוק.
המסע הזה היה תהליך לא קל; במהלכו בדקתי נושאים שטואטאו אל מתחת לשטיחים מתפוררים, שִחזרתי תחנות רבות בחיי והגעתי לתובנות מרתקות על עצמי ועל אנשים ועל החיים בכלל, ובעיקר על התקופה הזאת שבפִתחה אני ניצבת עם המון סימני שאלה. הבנתי שקודם כול עלי להפנות פנס אל תוך עצמי. חשבתי שאולי זאת תהיה המשמעות לחיי בתקופה הזאת.
עוד: זהו אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לחיים מאושרים
זהו איננו ספר אקדמי. אני באה מהמקום שלי, ולכן אני כותבת בגוף ראשון. אני מספרת כאן את סיפורי ואת סיפוריהם של אנשים אחרים שמצאתי סביבי וגם רחוקים קצת יותר, שהייתה לי הזכות לשוחח אתם על דברים אינטימיים שבעמקי הנפש. בכנות ובפתיחות מפתיעה בחוויותיהם. אבל אין ספק שמבחינתי העיסוק בנושא היה טיפולי. חשבתי שאולי כשאסתכל למפלצת בעיניים אצליח להכניע אותה, ואם לא אותה – את הפחדים שלי הקשורים בה, גם אם לא אשיב לעצמי את נעורי האבודים. לפעמים הרגשתי שנפל עלי מאי-שם תפקיד כלשהו, והתנפלתי עליו במלוא ההתלהבות.
ניסיתי, בין היתר, לבדוק מהו הדבר הזה שדוחק בנו לעשות עוד, להוכיח, מה? למי? מנַין התחושה הנוקבת הזאת שאם אעצור – אתייצב מול רִיק קיומי כלשהו ואבהל?
בספר יש התייחסות רבה אל שלב הפרידה מההורים, בעודנו נכנסים אל אותו השלב האחרון של ההורים שכרגע נפרדנו ממנו. לפרק הראשון הזה קראתי אחרית ימיהם.
בספר עולות שאלות רבות הקשורות לתחומים שונים בחיינו בתקופות שונות. מידי פעם, כשנקלעתי לדילמות וקונפליקטים ואי-הבנות עם עצמי ועם החיים, נעזרתי בשירותיה המבורכים של ד"ר שולמית פרידמן, פסיכולוגית קלינית.
עוד: 2 מפתחות זהב לשמירה על יחסים טובים
רוב המרואיינים, נולדו, כמוני, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, תוך כדי המלחמה או מיד לאחריה.
המושג "בייבי בום" בא אמנם מאמריקה, אבל העולם כולו עבר את טלטלת המלחמה ואנחנו היינו דור שבא כתגובה על הטלטלה הזאת. יצר החיים והצורך בהמשכיות גברו על יצר המוות, והמונים התחתנו מיד והקימו משפחות חדשות. הם הראו לעולם איך מפיקים את המקסימום מהתסריט הגרוע ביותר. אילנות יוחסין חדשים החלו להיכתב, כי הדורות הקודמים נמחקו ולא היו קיימים עוד.
היינו שונים מעמיתינו בעולם כי פגשנו במוות מוקדם מידי. המלחמות, הפיגועים, הטרור, ההתחככות המתמדת הזאת עם המוות, כל אלה עשו לנו משהו. כולנו חיים כאן בסוג של "פוסט טראומה" במידה זו או אחרת.
ובשנים האחרונות התחלנו להיפרד מהורינו. ועכשיו הגענו, אנחנו, הילדים האלה, אל העשור השביעי של חיינו. עכשיו אנחנו בחזית, הבאים בתור, חשופים בצריח, ניצבים נוכח הריקנות שבפרישה מהעבודה, מבינים שגם אחרי שנִצלח את התקופה הארוכה הזאת שלפנינו הקרויה הבגרות המאוחרת - הזִקנה ממתינה לנו מאחורי הפינה. אמנם הגענו לצומת משמעותית, לפסגה שממנה נשקף נוף מהמם, אבל יש גם משהו מפחיד בנוף הזה המשתרע עד מעבר לאופק. כי האופק כבר איננו מרוחק מאתנו כבעבר. וגם: מה עושים כדי שלא נצא מכאן בתחושת החמצה?
יצאתי אפוא לדרך חדשה וקצת נבהלתי. איך אצא לדרך לא מוכרת כשאין לי הורים שילמדו אותי ללכת ויתמכו בי בצעדי הראשונים? אבל הצומת המפחידה התגלתה גם כצומת נפלאה!
דברים רבים התחוורו לי במהלך המפגשים עם המרואיינים והכתיבה: הטיפול בהורינו בשלב האחרון של חייהם הוא בעצם מסע הגיבוש שלנו, שמכין אותנו לאותו השלב עצמו. איש אינו מדריך אותנו ולא מכין אותנו לשלב הזה בחיים. הדורות הקודמים לא העבירו לנו בדי. אן. איי. מידע שיהיה יעיל ושימושי לתקופה הזאת, והמציאות החלה להיות נושכת.
הקדשתי את הספר להורי, שליוו אותי בצעדיי הראשונים, ושאותם זכיתי ללוות בצעדיהם האחרונים, ולילדיי, הרצף ההיסטורי שלי.
כתבתי על היום שאחרי, היום שבו השתנו סדרי עולם, והפכנו יתומים, ולא משנה באיזה גיל זה קרה לנו. יתמות היא יתמות וגעגועים הם געגועים. אחר כך ניסיתי להתמודד עם עניין הארעיות שלנו וסוגיות אחרות העולות ממנה, עם חשיבות העיסוקים בתקופה זו, ולקראת הסוף הצבתי מיקרופון בפני הילדים שהיינו ועודנו כדי לעשות תיקון חשוב: לנסות לרפא את פצעי הילדות, כדי שנמצא מכאן זקופים ונאהבים ושלמים יותר.
אנשים לא מעטים הצטרפו למסע הזה שלי. הרגשתי שיש המון נפשות שמחפשות מְחברת.
את הספר סיימתי באחרית-דבר שהיא ראשית-דבר, עם לידתה של נכדתי הבכורה, כשעמדתי נפעמת מחוכמת היקום וחווה את הפעימה הזאת של החיים עצמם בתנודה הנצחית שלנו בין שני הקטבים האלה, של חיים ומוות. אם חששתי ממשהו – היקום התגייס לעזרתי ושִרטט עבורי את המעגל: למשחק הגדול הזה של החיים הנקרא "ריאליטי" נוספה שחקנית חדשה. אני יכולה לקחת צעד אחד לאחור ולפנות לה את מרכז הבימה. המחזוריות והמעגליות הם חוק-יסוד בתוכנה המופלאה הזאת של הטבע.
המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לפנייה לכתב/ת 
