חרדי יושב צמוד לזרה בחצאית והיקום לא קורס

יהודים בעולם מסתדרים מצוין ליד נשים במרחב הציבורי, כי שם הם לא יכולים לנצל לרעה כוח פוליטי. בעיה הלכתית? קבלו תמונה מהסאבווי בניו יורק

ד"ר ורדה מילבאוארפורסם: 05.09.19 , 12:10

בימים האחרונים מסתובבת ברשת תמונה של יהודי חרדי יושב ברכבת בצמוד לנוסעת אחרת (מן הסתם זרה לו), צעירה ונאה, לבושה חצאית החושפת את ברכיה. אפשר להניח שאורתודוקסים החיים בארץ משפשפים עיניהם בתמיהה. הכיצד? חרדי יושב בנחת לצד אישה ועוסק בענייניו מבלי לחוש קושי מיוחד? ובכן, זו לא אוטופיה וככל הידוע גם לא תמונה ממוחשבת שלקוחה מעולם דמיוני. הצילום, לפי המידע ברשת, הוא מהרכבת התחתית בניו יורק.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

מדובר כמובן באנקדוטה, כמעט קנטרנית, שהרי מחזות כאלה ניתן לראות גם בארץ, ובכל זאת, לתמונה הזו ולנפח שהיא קיבלה ברשת יש חשיבות עצומה ברקע השיח האינטנסיבי שמתנהל בישראל לגבי הפרדה פיזית בין גברים ונשים באירועי תרבות.

חלק נכבד מהטיעונים בעד קיום אירועים בהפרדה נשען על הצורך של חילונים להפגין רגישות תרבותית כלפי האחר/ים/ות שמתנים השתתפות באירוע בכך שיתקיים בהפרדה ראויה. כמובן שהדרישה לרגישות תרבותית וזכותו של האחר לחיות על פי ערכיו אינה עוצרת או מוגבלת אך למופעי חוצות; הדרישה הזו תופסת כמעט לגבי כל תחום בחיינו. חילונים אוכלים כשר, מתחתנים (ומתגרשים) בהתאם לכללי הרבנות, נקברים על ידי אנשי דת, משרתים בצבא בזמן שלומדי תורה פטורים מכך ועוד.

ישראל, אולי מראשיתה, אבל בוודאי בעשורים האחרונים, היא מדינה דתית. שיח דתי, סמלים דתיים ואורח חיים דתי מקבלים נראות הולכת וגדלה.

איך כל זה קרה? איך זה שהכניעה לאג'נדה דתית תופסת תאוצה? או, לחלופין, איך מסתדר לאברך ניו יורקי לשבת על ספסל רכבת בסמיכות לאישה זרה, בעוד דתיים בארץ רואים בכך פריצות נוראה שאין בשום אופן להסתכן בתוצאותיה? הרי האורתודוקסים בארץ לא יותר דתיים או טהרנים מהחרדים ביו יורק.

התשובה לכך רחוקה מכל עניין או סוגייה דתית או הלכתית: כוח פוליטי. בניו יורק, כמו בכל מקום אחר בעולם חוץ מישראל, אין לדתיים את הכוח הפוליטי לדרוש וגם להשליט חוקי הלכה על עיר/מדינה שלמה.

יהודים אורתודוקסים בארצות אחרות שומרים על הפרדה בתוך הקהילה שלהם ובתוך מוסדות דתיים, אולם מסתדרים מצוין בחברה מעורבת מגדרית כאשר הם נדרשים להתנהל במרחב ציבורי.

השאלה האמיתית בעקבות מופעי התרבות בהפרדה מגדרית בישראל היא איך שיח הצניעות, המשטור המגדרי וההפרדה הגיע לממדים כאלה עד שהשתלט על נורמות וסגנון חיים בקהילות דתיות בארץ, והפך לקול הדומיננטי והלגיטימי שבשמו מנוהל משא ומתן, די מיליטנטי באופיו, על "רגישות תרבותית".

התשובה היא שבמרוצת העשורים האחרונים, עם התחזקות כוחם הפוליטי, השרישו רבנים ומובילי דעה בציבור הדתי מושגים ועמדות שמרניות (יש שיגידו "חשוכות") לגבי נשים. הרי רק לאחרונה אמר הרב שלמה אבינר שמקומן של נשים - בין השאר גם של השרה לשעבר איילת שקד - אינו בפוליטיקה. היא הצליחה, נכון לעכשיו, לחמוק מהייצוג השמרני שהרב אבינר ייחס לכלל הנשים, בזכות סקרים שייחסו אלקטורט גדול יותר למפלגתה כאשר היא בראשה. אולם מרבית הנשים הדתיות כלואות בדימויים שמרניים שנגזרים מתפיסת עולם הלכתית של רבנים שלא ממש רוצים לראות סביבם נשים מועצמות או כאלו ששואפות לשוויון מגדרי.

כיום, לאחר שהצליחו להחדיר לזרם התודעתי והתרבותי המרכזי את שיח ההפרדה וה"צניעות" (מילה מכובסת שמתייחסת למעשה לשליטה בייצוג הציבורי של נשים), הם מעלים בשמו דרישות לרגישות תרבותית. במילים אחרות, לקבע את ההפרדה כנורמה, שבדרכה המיוחדת מסמלת עוד שלב בהפיכתה של ישראל למדינה דתית.