"רק להיום": מי ידע ששיקום אסירים זה סקסי?
הנרי דוד חוזר למסך כאסיר משוחרר שמגיע להוסטל שמנהלת ענת (טל ליפשיץ), איתה היה לו רומן. סיפור האהבה הבלתי אפשרי ביניהם מתנהל במקביל לעלילות המשנה של האסירים במקום, ובעזרת צילום נפלא ופסקול יוצא דופן, הופך את הסדרה למענגת לצפייה
לפני קצת יותר מעשר שנים עלתה ברשת סדרה בשם "מרחק נגיעה", שפרסה סיפור אהבה בלתי אפשרי בין עולה חדש מרוסיה, חילוני עד כאב, ובין נערה יפה ממשפחה חרדית. "מרחק נגיעה" ניפצה את טבלאות הרייטינג וקבעה שיאי צפייה שנותרו שלה גם שנים לאחר מכן. רוח'לה וזוריק היו הרומיאו ויוליה של בני ברק, והמתח הלא ממומש ביניהם, סילחו על הצרפתית שלי, חירמן מדינה שלמה. זאת גם היתה הסדרה שהעניקה לישראלים את הנרי דוד, שחקן צעיר שהמפרט שלו הכיל שילוב מנצח של כישרון, כריזמה אינסופית ולוק הורס. באמת אי אפשר לבקש יותר.
אותו הנרי דוד חוזר למסך שלכם בעוד סיפור אהבה בלתי אפשרי אבל הרבה פחות תמים ומשמעותית יותר מורכב. ב"רק להיום", שיצרו ניר ברגמן ורם נהרי ושעלתה אתמול (ה', 22:00 ב-yesEDGE), הנרי הוא ניקו, אסיר משוחרר שמגיע להוסטל באותו שם. הוא מגיע לסגור מעגל עם ענת, שטיפלה בו כעובדת סוציאלית בתחילת דרכה (טל ליפשיץ) והיום היא מנהלת ההוסטל.
הפלאשבק בפרק הראשון מלמד אותנו שבסיבוב הקודם שלהם הטיפול הצמוד התפתח לרומנצ'יק קטן שנגמר לא טוב. עכשיו הם נפגשים שוב, כל אחד מהם כבר מיקם את הכלים שלו במקום אחר על הלוח, אבל באופן בלתי נמנע הרגשות עוד שם. "רק להיום" (ביטוי שלקוח מהמנטרה של "מכורים אנונימיים" בשיטת 12 הצעדים) עוקבת אחרי המפגש המחודש ביניהם ובמקביל גם אחרי עלילות המשנה של האסירים המטופלים בהוסטל.
עוד ביקורות טלוויזיה:
כצפוי מסדרה מהז'אנר, "רק להיום" נהנית מכל האקססוריז שהופכים אותה להרבה יותר מענגת לצפיה: היא מצולמת נפלא - איכשהו גיא רז, הצלם, הצליח להפוך את קריית שמונה מהמקום בו נשים משעממות את ביבי, לעיירה דרמטית, תכלכלה ומהפנטת. הפסקול, שמשלב סגנונות כמו ראפ רוסי, על פניו לא קל לעיכול אבל מתיישב מושלם על העלילה. הנרי דוד וטל ליפשיץ הם שני אנשים יפים ומושכים, אפילו כשהם נאבקים במהמורות החיים אף שערה לא זזה מהמקום. שניהם, בעיקר דוד, משחקים נהדר אבל הנרטיב שלהם הוא כמעט רומנטי מדי ולא בטוח שהוא מגלם בתוכו את העומק שהדמויות מייחסות לו במשחק שלהן.
בניגוד לעלילת המתח, מה שכן עובד ב"רק להיום" הוא דווקא הריאליזם. קבוצת האסירים שמטופלת בהוסטל והעובדות הסוציאליות שמטפלות בהם מצליחים לייצר מנוע דרמטי מעניין ופותח לב. נכון, גם כאן כל האסירים המשוחררים מאוד נחמדים אחד לשני באופן מעורר חשד וכולם משתפים פעולה עם הטיפול (ואם לא הם מיד מתנצלים!), אבל תחקיר טוב והעובדה שחלק מהם מגולמים על ידי נון-אקטרס שהם אסירים לשעבר במציאות, כנראה משווה למשחק אמינות ומספיקה כדי להכניס את הצופה לעולם האמיתי שלהם. מה גם שחלקם מתבררים כשחקנים מרעננים ממש וההתמסרות אליהם מענגת. ואם זאת היתה השאיפה העיקרית של היוצרים, לספק לנו הצצה מסקרנת ואותנטית לעולם שיקום האסירים, אפשר להגיד שהמטרה הושגה.
