"אלי": סיפור גבורה ישראלי שהפך לקלישאה אמריקנית
סיפור חייו של המרגל אלי כהן עובד לסדרת מתח של נטפליקס, עם סשה ברון כהן בתפקיד הראשי ותסריט שכתב גידי רף. אלא שבמקום להביא את הצד המורכב והאמביוולנטי של האירועים, "אלי" נשאר רדוד, צפוי ונעדר מקוריות. ומתי כבר יפסיקו לתת לדמויות ישראליות לדבר אנגלית במבטא זר?
יחסית לגילה הצעיר, ההיסטוריה המוקדמת של מדינת ישראל היא מרבץ סיפורי גבורה מסעירים עם פוטנציאל הוליוודי מוכח. רובם אפילו מגיעים עם הפי אנד ומירוק קטן לאגו הלאומי כלולים במחיר. אקסודוס, אנטבה, מלחמת ששת הימים, יו ניים איט. אולי זה התחביב היהודי הוותיק לטפח אתוסים ואולי כורח המציאות, אבל הכל שם, בספרי ההיסטוריה, רק לבחור - ולהשיג תקציב ולתסרט. "אלי" ("The Spy") היא פיסת היסטוריה כזאת שהצליחה להגיע עד לנטפליקס הרחוקה. היא מבוססת על סיפורו של גדול המרגלים הישראלי, אלי כהן, שנשלח לסוריה, התברג שם בחוגי הצמרת ויש אומרים גם אחראי לניצחון במלחמת ששת הימים, אך למרבה הצער שילם על המסירות שלו בחייו כשנחשף בסוריה ונתלה.
אחד האלמנטים המעניינים ב"אלי", והוא גם זה שמן הסתם יהווה את עיקר יחסי הציבור שלה בעולם, הוא סשה ברון כהן שעשה קריירה מדמויות כמו בוראט ועלי ג'י ומגלם כאן את אלי כהן. כמו כל מיני קומיקאים לפניו, גם ברון כהן מאתגר את עצמו בתפקיד דרמטי והפעם כזה שקורץ לניסיון הקולנועי והטלוויזיוני שלו – אלי כהן פעל בסוריה תחת דמות כיסוי שהמציא, כאמל אמין ת'אבת, דמות שמדי פעם טבע בתוכה עד שהתקשה לצאת ממנה כשביקר מדי פעם בחיים האמיתיים שלו. "אלי" מצריכה את ברון כהן להיכנס לכהן שנכנס לת'אבת ולהביא את האינפוט שלו מניסיונו האישי, על תחושת ההיטמעות עד כדי בלבול בדמות אחרת. אפשר להגיד שהרגעים בהם ברון כהן נוגע בנקודה הזאת, בפרקים מתקדמים יותר בסדרה (שמכילה ששה פרקים) הם הרגעים היותר מוצלחים של "אלי". למרבה הצער גם הם לא ממוקמים גבוה במיוחד.
מכירים את זה שאתם נכנסים לנטפליקס, מוצפים מול שפע הסדרות, נותנים צ'אנס לכמה מהן אבל מגלים שאתם בעצם צופים שוב ושוב באותה סדרה ומתייאשים? "אלי" היא סדרת נטפליקס קלאסית. היא שם כדי לתפוס מקום אבל היא נעדרת מעוף או מקוריות. מצד אחד היא מושקעת מאוד ויזואלית והפקתית, מצולמת יפה, מאוכלסת בטובי בנינו – ברון כהן עצמו, מוני מושונוב מהגוורדיה הישראלית ונואה אמריך ("האמריקאים") הם רק כמה דוגמאות.
עוד ביקורות טלוויזיה:
מצד שני התסריט (של גידי רף, שאחראי גם ל"חטופים") מתעקש להיצמד לקלישאות של סדרות ריגול (כולל קליפ האימונים של אלי כהן סטייל "רוקי") ואגב כך להשטיח את הדמויות עד כדי שיממון. התוצאה היא סדרה אמריקנית וונאבי, צפויה ואגבית. עוד פרט, שיצרום מן הסתם בעיקר לצופים הישראלים, הוא העובדה שכל הדמויות – כולל הישראליות והערביות – מדברות אנגלית עם מבטא זר, מה שיוצר מצבים מגוחכים כמו דמות ישראלית שמדברת באנגלית ואז קוראת מסמך בעברית.
זה בולט בעיקר על רקע המגמה שמאפיינת את תקופתנו, בסדרות מבוססות סיפור אמיתי כמו גם בדוקו, להביא דווקא את הצד המורכב והאמביוולנטי, לפרוט את הסיפור לצבעים אנושיים. מול המגמה הזו, "אלי" נסוג אחורה, נצמד אל האתוס ונבלע בו. במקום להרחיב את המושג שלנו לגבי ההיסטוריה, "אלי" מצטרפת לסדרות שהסיפור האמיתי עליו היא מבוססת, תומך בהן מאחור ומחזיק אותן שלא יקרסו, כשרק הידיעה שהדברים קרו באמת - ברמה כזאת או אחרת של דיוק - היא שהופכת אותה למושכת לצפייה.
