הרצח זיעזע את גרמניה, אבל הסרט עליו סתמי
הסרט "כמו כולן" מבוסס על סיפור אמיתי על צעירה ממוצא טורקי שנרצחה בגרמניה על רקע כבוד המשפחה. על אף הנושא החשוב, הסרט הופך את הטרגדיה לשיעור חברה דידקטי ושוכח את הגיבורה שלו
בשנת 2005 האטון סורוג'ו בת ה-23 נרצחה על ידי אחיה בברלין, על רקע מה שנקרא "כבוד המשפחה". סורוג'ו, בת למשפחת מהגרים טורקית-כורדית הייתה גרושה ואם לילד קטן. לפני הירצחה היא התגרשה מבעלה, קרוב משפחה שחי בטורקיה ואשר לו נישאה בכפייה בהיותה בת 16, שבה לגרמניה לבית הוריה, ובהמשך אף עזבה לאחר שהחליטה ללכת ללמוד, להסיר את כיסוי הראש, ולנהל אורח חיים עצמאי.
הסיפור הזה היכה בהלם את גרמניה, בין היתר משום שרצח האטון היה השישי על רקע כבוד המשפחה בארבעה חודשים. עתה הוא משוחזר בסרט הגרמני, "כמו כולן" (A Regular Woman), שביימה שרי הורמן ("פרח המדבר"). לכל המזדעקים ספוילר, נרגיע. הסרט נפתח בקולה של האטון (השחקנית אלמילה בגריאצ'יק) שמדווחת בקור רוח על מה שעלה בגורלה, שעה שעל המסך נראית גופתה המכוסה מוטלת ברחוב, בקטע מתוך סיקור חדשותי אמיתי.
הפתיחה הזו מזכירה, כמובן, את "שדרות סאנסט" הקלאסי של בילי ויילדר, שאף הוא נפתח בגופת גבר הצפה בבריכת שחייה פרטית, ובקריינות מפי המת המספרת לנו מי הוא. היא גם מעניקה לסיפור, לפחות בעבור מי שלא מכירים אותו, ממד פטליסטי ההולך ומתעצם, שכן ברור לנו שאנו צופים באישה צעירה שעתידה ליפול קורבן לבחירתה לחיות על פי רצונה. מהר מאוד נתוודע אל שאר בני משפחתה המוצגים בפנינו כאילו היו עדים-שותפים לגורלה, ובראשם אחיה הצעיר, נורי, שיבצע את הרצח.
האטון נמלטת מפני בעלה האלים, ושבה אל בית הוריה שאינם מסתירים את חוסר שביעות רצונם מהבת שבמעשה הזה המיטה קלון על כבוד המשפחה. היא מתגוררת עם תינוקה בחדר אחד עם שאר אחיותיה, וכאשר היא מתלוננת על התנאים הבלתי אפשריים - היא נאלצת לעבור אל המחסן. ניסיונותיה למצוא לעצמה עבודה ולעבור למעון לנשים במצוקה מביאים לניתוק מוחלט שלה ממשפחתה. אחד מאחיה מוסיף להתקשר אליה בקביעות ולגדף אותה בטלפון, ובסצנה מאוחרת אף תוקף אותה פיזית באוטובוס.
"כמו כולן" הוא עוד אחד מאותם סרטים צודקים, שהופכים את הטרגדיה הנוראה שבמרכזם לשיעור חברה דידקטי. וזהו אכן שיעור. במהלך הסרט מופיעות כתוביות המונות את הסעיפים, שישה כמדומה במספר, שהפרתן על ידי אישה מוסלמית עלולה להביא עליה גזר דין מוות מצד בני משפחתה. הקריינות האירונית של אותם סעיפים אינה משנה את התחושה שמישהו פה אכן רוצה שנשנן את החומר הנלמד. זהו גורלה של אישה מוסלמית צעירה שבוחרת באורח חיים ליברלי ואף מנהלת, למרבה העלבון, רומן עם גבר מקומי.
הטון היובשני שבו מובאת אותה כרוניקה של מוות ידוע מראש מזכיר לנו שזהו אכן סיפור הלקוח מכותרות העיתונים. השילוב של תמונות וקטעי ארכיון אותנטיים בהם נראית האטון "האמיתית" מדגיש את היותה נוכחות רפאים, שקולה ודימוייה לקוחים מ"העולם הבא". הבעיה היא, שהתחכום הנרטיבי היחסי מגויס פה למטרות שאינן יותר מהטפה אנטי-פטריארכלית. כך, ההזדהות שלנו אינה עם האטון עצמה (שנותרת דמות חד-ממדית), אלא עם הערכים שסיפורה מייצג.
סיפורה של קהילת המהגרים התורכיים בגרמניה כבר עמד במרכזם של סרטים רבים. לא רק אלה שביים פאטי אקין ("עם הראש בקיר"), אלא גם מוכרים פחות כמו "40 מ"ר גרמניה" מ-1986 של תאופיק באסר המביא את סיפורה של מהגרת צעירה שבעלה כולא אותה בדירתם הקטנה. מדובר בסרטים שבוימו על ידי יוצרים בני קהילת המהגרים - מה שמעניק להם ממד אותנטי המבקש לשקף את מלוא מורכבותה של הסיטואציה התרבותית-חברתית המתוארת בהם. לעומת זאת, סרטה של הורמן, אף שאין בו מידה של התנשאות ושיפוטיות, מתקשה לשרטט תמונה כזו. בשלב מוקדם בסרט עוצרת הקריינות כדי להסביר שמעתה ואילך יתנהלו הדיאלוגים בגרמנית, ולא בתורכית - לשם הנוחות. הבחירה האסתטית המודעת הזו נועדה אמנם להסיר את המכשלה האתית (כאשר הדמויות בכל זאת מדברות ביניהן בתורכית, זה לא מלווה בכתוביות תרגום), אך הבלטת זרותה של העין המתבוננת אינה פוטרת את הבעייתיות.
"כמו כולן" מסתפק בהצגת הסיפור ובהשתעבדות לנושא החשוב מבלי שיציע דבר מעבר. כך, למשל, התסריט של פלוריאן אולר (לפי ספר מאת מתיאס דייס וג'ו גול) אינו מתמקד בנסיבות שמובילות את האח הצעיר (רוואנד טאלב) לבצע את הפשע הנורא. כיצד הוא נהפך לרוצח בשם כבוד המשפחה, ובמה הוא נבדל מבחינה זו מאחיו המבוגרים ממנו, שאחד מהם תומך בהאטון? בחירה דרמטית כזו הייתה מעמידה את שתי הדמויות זו מול זו באופן שהיה מצביע על מורכבותה של זהות המהגר. הורמן בוחרת בדרך הברורה-מאליה. היא מדווחת על אירוע, משחזרת אותו, ונמנעת כמעט לחלוטין מלהצביע על מה שמחולל אותו. מבחינה זו, זה אפילו סרט נצלני.
